רגל ימין מתרוממת
נצמדת כמו מאליה לחזה
הידיים פרושות ממני והלאה לצדדים
היא נפתחת,
מתרפקת על הכאב שברגע הזה
נמתחת, ארוכה, מימיני,
אני שולחת יד לבנה לצד שמאל,
לגעת באוויר הקריר שעוטף אותי משם,
היא נעמדת באוויר
נעצרת על פיסת רגע שנמצאת כאן עכשיו ולעולם לא תחזור שוב
אני מאריכה צוואר,
שולחת את הרגל לאחור,
הרגל השנייה מתיישרת לפוינט.
אני מצמיחה שורשים,
מרגישה איך גופי ניטע במקום בו אני ניצבת כרגע,
מרגישה איך הזעזוע מעביר בי שפטים.
גופי מרושת,
נמצא בכל מקום, מרגיש כל דבר
נוגע בכל כך הרבה,
כואב את רגעי הצמא,
מתענג על הרוויון הסופי שהוא מקבל מהאדמה.
וכמו אמא אדמה,
במחזוריות המרושעת שבה,
אני מתחילה להסתובב,
חגה סביבה, סביבי,
מעגלים מעגלים
מטורפים
ומטריפים בי
ואיש לא יכול לעצור בעדי.
ואש.
היא מתלקחת בתוכי,
ורחמנינוב סוחף אותי.
ואני איתו, באקסטזת החושים,
מרטיבה את האדמה מתחתיי,
מזיעה וגונחת,
נקרעת,
בין שתיקה לצעקה,
ביני לבינה,
הוורסטיליות שלי מנציחה בי,
מנצחת אותי,
אני נופלת פנימה,
וגומרת.
[
לפני 12 שנים. 10 בפברואר 2012 בשעה 21:59