איך את אוהבת את זה?
מסתובב.
שיעיף אותי, ויחבוט בי, שיכאיב לי ויפצע בי, שארגיש שאני חיה.
אני יושבת עליה, עגולה ומתערבלת, מערבלת את הריחות סביבי, הנוף רץ לי מול הפנים, תמונה מתחלפת בתמונה,
עד שהתמונות הופכות לכתמי צבעים, כתמי אנשים שהכתימו בי רגעים.
צרבו בי תחושות,
עגנו אצלי תקופה,
ואז שחררתי אותם לחופשי.
איך את אוהבת את זה?
כמו ציפור, רוכנת, מנקרת, מביטה למעלה, וכאילו לא מבינה מה היא עושה פה, פורשת כנפיים ועפה.
מאושרת וכואבת את הלבד המהותי שלה,
שלעד יהיה חלק ממנה.
שלעד יהיה שלה.
אז איך באמת אני אוהבת את זה?
אני אוהבת את זה רך, אני אוהבת את זה קשה, אני אוהבת את זה קשוח, עם מבט מצועף מכאב בעיניים גדולות, ועיניים שמביטות בי בערגה, ואהבה ענקית, אני אוהבת את זה נעים, אני אוהבת מפנק, אני אוהבת מתכרבל ונינוח, ומתוק. אני אוהבת את זה בועט, וסורר, ומורד, ולוחמני, כזה שידרוס אותי בעודי חיה, שיעלה ויציף ויבעט אותי למרומים, וכשאני עדיין באוויר ינחית עליי את כובד הבשורה. אני אוהבת את זה שקט שקט, אני אוהבת את זה לבדי.
לא משנה איך, אני אוהבת את הלבד שלי.
ורגע קטן שבו אני מתנתקת,
נותנת למחול השדים שלי לחולל בי שמות.
לפני 12 שנים. 18 בפברואר 2012 בשעה 7:15
