שנינו בפנים.
אתה פותח לי את הדלת,
למרות שנדמה כאילו היא נפתחה מאליה,
אתה אוחז בידי,
לפעמים מעצבן אותי שכשאני איתך אני מרשה לעצמי להיות כזו קטנה.
אתה ממשיך לאחוז בידי,
אתה פותח את פיך כדי לומר משהו,
ואני יודעת איך ברגע אחד קטן, אתה תבחר את המילים שלך כמו מתוך חלום,
תצרור לי אותן באוגדן שהוכן במיוחד בשבילי,
תגיש לי אותן, אוהבות וכנות, מלטפות ורכות,
ותאמר כמה אתה אוהב,
כמה אני חזקה,
כמה וכמה
וכמה..
אבל הדלת כבר פתוחה,
ואתה שותק.
אני מוציאה את כף רגלי הימנית,
במכוון? אין נים בגופי שיכול להיות טרוד בשאלה זו כרגע.
אני כל כך מפחדת,
להישאר ולעזוב,
ללכת ולדבוק בדרכי,
הגוף שלי רועד, אם מהרוחות שהחליטו לצאת בדיוק ברגע שפה נתתי להם פתח, נועצות בגבי סכיני תוכחה,
ואם מהכאב שמשתק כל חלק בגופי,
אני יודעת שאתה לא רוצה לעזוב אותי. לתת לי ללכת.
אני רואה את הפנים המיוסרות, אבל המחייכות והחמות שלך,
ניבטות אליי,
כמו מתוך בבואה רחוקה,
כאילו היית צל של עצמך, של מי שהכרתי ואהבתי,
ואני ניתקת ממך,
מפרידה את גופי מגופך,
את שללי שהיה פעם שללך,
ומחזירה עטרה ליושנה, לבדידותה.
אני רוצה לצעוק,
רוצה לצווח,
שיישמעו אותי, שיגיחו וירימו אותי,
אבל רק קול הרוח נשמע,
ופתאום הוא בא ומלטף בי,
אני נופלת מטה מטה,
כמו על ענן,
אני שטה על כנפי הדימיון,
פתאום שוכחת מכל הכאב הזה, מהדרך הארוכה אותה אני הולכת כבר כל כך הרבה זמן,
יחפה,
רטובה,
עייפה,
גוועת.
אני שוכחת,
ורק האור שלי ניבט לי ממולי.
אור השמש הנצחי.
לפני 12 שנים. 19 בפברואר 2012 בשעה 22:45