אני נסחפת למילים בבלוג אחד,
הוא מכה אותה בלי רחם, והמילים שלו קרות וכואבות, אני מרגישה את ההצלפות במילותיו כאילו נתן אותן בישבני שלי, אני מרגישה את הדמעות זולגות ממני כשם שזלגו מזו בסיפורו, אני מייבבת כמו ילדה קטנה, לא מבינה, איך, ולמה, ומה אני עושה פה בכלל?
הטומאה שלי בוערת בי חיה כרגע,
צריך לחתוך אותי עמוק,
לרסק את העצמות הקטנות האלו כדי שארגיש,
אם הייתי יכולה לצאת מעצמי הייתי עושה את זה כעת.
מביטה בי מבחוץ,
מתנפצת אל עיי חורבות מחשבותיי,
מתכרבלת בחוצפה שלי, מתבוססת באיי הגועל הפרטיים שלי,
הייתי יוצרת את עצמי, חדשה, מנטיפי הזהב של עוץ לי גוץ לי,
פותרת את עצמי מצרכים מדומים בשליטה וטמטומים למיניהם, הופכת בתוכי כדי להאיר קצת ממה שהיה בי פעם,
כדי להרים את האמת,
או מה שנדמה לי כאילו היה האמת,
ומרביצה לבנזונה שהכאיב לה ככה, שגרם לה לדמעות האלו, להשפלה הזו, רק כי זה מה שרצה באותו רגע.
"איש אחד יושב לבד בחדר.
הוא בודד.
הוא רוצה לכתוב סיפור.
והוא מתגעגע.
מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש.
כן, יש מיש.
כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו.
זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה.
אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה."
מתוך פתאום דפיקה בדלת/ אתגר קרת.
You have to cut me open so you could see the light.
The shadow overshadows it..
לפני 12 שנים. 21 בפברואר 2012 בשעה 20:11
