כשהזמנים נהיים קשים, אני עונדת את הצמיד של סבתא שלי. עליתי על זה לאחרונה. כשהייתי קטנה התביישתי לשים אותו, הזהב שלו היה נראה לי זועק מזרחיות, וכנראה שבאותן השנים כשגדלתי בקיבוץ, הדבר הזה לא זכה ליוקרה משהו.
היום הוא על היד שלי.
אני מנסה לחשוב רגע על זמנים קשים אחרים, מה עשיתי אז? במה נאחזתי אז? מה היה הדבר שקישר אותי לחיים האלו והשאיר אותי בגבול השפיות (היחסית)?
מעניין איך כשעוברים דברים אף פעם לא זוכרים את הדרך. זוכרים את ההתחלה. את הקשה.
את הדרך אני לא זוכרת.
אני זוכרת את האנשים שהיו שם, כל אותם פרצופים מלווים אותי בדמיוני בעודי מדמיינת מחזות כאלו ואחרים. אני זוכרת ריחות, ודמעות נקוות בעיניי, אבל אני לא זוכרת אותי שם. לפעמים זה כאילו אני מספרת על מישהי אחרת.
אחת כזאת, אמיתית. היא באמת יפה. ויחפה. ופשוט נהדרת.
אני רק המספרת של חייה. כמו הכותבים של המלך שלמה שכתבו את עלילותיו, אני פה רק כדי לשקף, כדי להעביר למילים את מה שההיא, האמיתית, חווה.
אני רק זאת שמקלידה פה.
אני ממש כמו.. בובה.
בדיוק, בובה.
מזל שזו רק ההתחלה..
לפני 12 שנים. 4 במאי 2012 בשעה 16:40
