יש משהו אחר באוויר של יום שבת. פתאום השמש מסתדרת לה אחרת בשמיים, יוצרת קונסטורקציות מיוחדות באור, נפגשת עם מולקולות אוויר בנקודות בהן היא בדרך כלל לא נפגשת. השמש מדמה עצמה קשה להשגה, והוא חצוף ונוזף, מערטל את גופה ברגעים שבהם היא טיפה יותר נינוחה, טיפה פחות מודעת. הם מתחברים זה לזו בשקט, הקווים אינם נראים אבל אפשר להרגיש אותם. אני נכנסת לחלל שלה, מרגישה עצמי גיבורה בבוקר המתוק הזה, נותנת לנקודות המפגש לעטוף את גופי, את הכתמים שלי. שלו. השתיקה שלה מבכה אותי, הקרינה שלה מפצה. אני מלקקת שפתיים חמימות ונוגעת במורד רגלי. אני עוצמת עיניים ומתמסרת לזיכרון. האור טווה בכתמים שלי בהירות. הבהירות צובעת את המשמעות, שהייתה נהירה לי עוד מהרגע הראשון. החיוך, המגע, המילים. ועם האוויר המיוחד של יום שבת, אני גומרת בתוכי, גמירות קטנות של אהבה, גמירות קטנות של נתינה, עבורך. אני פוצה פה וצווחת את שמך, מעוצמת הרגשות וההוויה. ואתה יודע, זו אשמתך. יצרת בי שטן קטן. יצרת בי אותך.
לפני 11 שנים. 15 בדצמבר 2012 בשעה 8:39
