עוד צעד אחד

באסה לי קצת...
היום התחיל סבבה.. כמו כל יום בזמן האחרון אני מתעוררת נעמדת מול המראה ומתלהבת מהפיגורה...גם היום נכנסתי לג'ינס החדשים ושמחתי מאוד יצאתי טובת לבב עם חיוך על השפתיים ועייפות כבדה לפגישה במפעל חיכיתי שלושתרבע שעה לשותפה שלי בתחנה המרכזית איזה יבוש היה מרגיז.. אבל כשעברתי שם ראיתי (או דמיינתי) כמה חיילים שהסתכלו עלי.. הגיוני כל היום אני עסוקה בלהרים את החולצה קצת אחורה כי המחשוף נהיה עמוק מידי אם לא שמים לב.. מידי פעם ביצבצה כתפייה.. היה סיבה להסתכל לא?..

אחרי שהיא הגיעה ונסענו למפעל פגשנו חבר ללימודים שעובד במפעל הוא שמע שהיינו במפעל בלילה והוא שמע שכנראה מורידים לנו את הפרויקט.. עליתי למשרד של מנהל היצור בלב דופק.. לא העלתי את הנושא (אני בטוחה שהשותפה שלי לא הרגישה בכלל) שם התחלנו לדבר מה היה איך התהליך צריך להרשם מעכשיו הגעתי עם שאלות (השותפה שלי לא.) ושאלתי אותו כמה דברים כי די ברור לי שאני צריכה למלא פרטים במצגת ליום חמישי הבא אז שאלתי המון וכתבתי והוא הדפיס לנו כל מיני מצגות נקווה שזה יעזור. מחר אנחנו נפגשות עם המנחה נראה לו את כל הנתונים נראה מה הוא יגיד.. סתם הבהיל אותי אותו בחור (והוא בחור די רציני זו לא היתה מתיחה) הכל בסדר כנראה זה היה על זוג סטודנטים אחר.

עם הזמן אני מגלה שהשותפה שלי פסיבית באופן חזק.. אני לא מעירה לה "לי יש את הדרך שלי לעשות דברים" היא אומרת כל פעם. בקו היא שתקה אחרי זה היא אמרה לי שחצי מהדברים היא לא שמעה שאלתי אותה למה את לא שואלת שאלות את לא שומעת תגידי תשאלי אז היא אמרה לי "ראיתי שאת כותבת אז את בטח מבינה אז זה לא חשוב" היום בפגישה היא שתקה כל הזמן לא באה מוכנה ולא נתנה לי גב כשביקשתי נתונים מספריים על כמה דברים .. המנהל לא כלכך אהב את זה ואמר שהוא לא יכול לתת לנו והוא יברר מה הוא יכול לתת לנו. היא יודעת בדיוק כמוני כמה האקדמיה רוצה נתונים מספריים כמה כימות הוא חשוב לפי זה אנחנו נמדדים והיא שותקת.. היום הגעתי לשיעור בניהול פרויקטים בערב היא לומדת איתי.. היא ביקשה לצלם את כל הדפים שכתבתי שיהיה גם לה.. בכייף אין בעיה. היה לנו עוד זמן עד שהשיעור יתחיל וקבענו יותר נכון היא ביקשה ואני הסכמתי לבוא לפני לשבת על החומרים לסדר אותם כשמחר נשב מול המרצה תיהיה לנו לפחות התחלה של מצגת.. ישבנו בכיתה רבע שעה לפני שמתחיל השיעור שאלתי אותה אם היא רוצה שאסביר לה את התהליך כי בחלק ממנו היא לא היתה בכלל היה לה קר אז היא עלתה למעלה ואני נשארתי לבד על רצפת היצור.. היא סיננה לי "לא, אני אקרא כבר בבית"... אז מה את רוצה, ראבק????
היא לא מפסיקה לדבר על זה כל זימזום של מישהו היא אומרת לי ומערערת אותי בכך.. כל הזמן אומרת לי שאני החכמה מבינינו ושאני יותר חזקה.. סבבה אולי זה נכון .. על מי אני עובדת זה נכון. אבל למה את לא מנסה??? למה את לא דוחפת את עצמך?? התרומה היחידה שהיתה לה עד עכשיו זה העובדה שלה יש רכב ובזכותה אנחנו יכולות להגיע מהעיר עד לאזור תעשיה שלשם לא מגיעים אוטובוסים.. לי כל ביקור כזה עושה 30 שקל היא כבר גרה שם אז לא מזיז לה..זה היה גם התנאי שלה לבחירת מקום לפרויקט.. אי אפשר להגיד שאני לא באה לקראתה. בקיצור אני מיואשת ממנה.. אין לי בעיה לעשות את זה בכלל לא, אני אפילו נהנת.. אבל להיות עם שותפה כלכך פסיבית זה מרגיז.

בנוסף למירמור מהבוקר, כמה אנשים שהיו איתי בקשר לאחרונה.. לפחות ניסיון ליצור איזשהו קשר מתרחקים ממני.. אני יודעת שזה לא קשר וזו לא "פרידה" אבל בכל זאת זה כואב לי, זה גורם לי להרגיש נטושה.. אולי אני סתם קטנונית אולי לא כל יום אפשר לדבר??... מרגיז אותי שאני לא מספיק חשובה לבן אדם אפילו לא בשביל שיחת טלפון מטומטמת.

מה שהכי ביאס אותי היום זה כשהגעתי ללימודים היום עם הכאילו גיזרה שלי.. קיבלתי עוד פעם שוק של "כמה את לא בפרופורציות" בבוקר חשבתי שאני פצצה כשהגעתי ללימודים נראיתי כמו לויתן נמוכה כזו ליד כל הגבוהים עם ירכיים ענקיים ליד כל המקלות שלובשות סקיני ומגפיים מעל המכנסיים..
ביומיים האחרונים (אחרי הצום שנכפה עלי) אני עולה את המדרגות בהתנשפות אדירה אפילו עוצרת כשאני מגיעה לקומה קשה לי לנשום והלב דופק במהירות .. אני חושבת שהשמנתי...

זוכרים את הלחם שקניתי אתמול?... אז הוא הסתכל עלי כל היום .. אני פוחדת ממנו באמת באמת פוחדת ממנו הכנסתי אותו למקפיא קשה לי להסתכל עליו קשה לי להריח ריח של לחם כלכך קרוב.. אני מפחדת שזה יגרום לי להדרדר.. אני פוחדת לאכול.