עוד צעד אחד

אין בי שנינות היום.. גם לא מילים יפות...

היה לי יום ממש מדכא.
זה התחיל אחרי ש"ישנתי" אצל החברה שלי על הספה.. נתפס לי הגב ברמות שאתם לא מבינים.. נוסף לכל הצרות לא ישנתי בכלל היה כלכך הרבה רעש.
הכלב שלה שנבח לתוך הלילה ואחותה שקמה בבוקר לבית ספר לא יודעת איך סוגרים דלתות בעדינות, הכל ביחד.. סיוט שמתמשך.

הנורא מכל, כתבתי את הפוסט הקודם שיועד לאנשים מסויימים.. לצערי מישהו אחר שמאוד יקר לי חשב שכיוונתי את זה אליו.. בכל אופן.. איבדתי אותו..
הוא מתעלם ממני מאתמול כבר.. ואני מרגישה אשמה אדירה. לא יודעת מה עוד אני צריכה לעשות כדי לתקן את המצב.

כשהלכתי למילגה היום.. לחגוג יום הולדת לילדי החודש.. הוצאתי את הגרון מרוב צעקות.. גם הצוציקים האלה לא זורקים עלי בכלל .. אז אני די בטוחה שאני בשלב מתקדם לכיוון צרידות.. חוץ מזה שיש לי כאב ראש נוראי מכל מה שהלך שם.

גם כשהייתי שם באמצע כל הבלגן התקשרתי אליו.. הוא לא עונה לי.
התרגלתי כבר לשמוע את הקול המלטף והמרגיע שלו.. להתעורר בבוקר ולראות הודעה שמחממת את הלב.. לשלוח לו הודעות מרטיבות ולדעת שהוא יזרום איתי.. הריקנות הנוראה שהיתה היום.. כשאין עם מי לדבר, היתה זוועתית.
לפחות היה עונה לי לטלפון נותן לי להסביר .. אולי אז הכל היה שונה.

אם אתה קורא את זה.. אז תדע שאני לא רוצה שתעלם. אני רוצה שתשאר חלק מחיי. מחכה לך.