עוד צעד אחד

יום חדש, שבוע חדש ותקווה חדשה.

היום אני מתחילה את המלגה החדשה שלי.
לעזור לניצולי שואה למצות את הזכויות המגיעות להם. למי שלא יודע לניצולי שואה מגיעים המון המון דברים, הם רק לא מודעים לזה. לא כמו בארצות אחרות בישראל יש המון גופים שאפשר לקבל מהם הטבות והנחות וזה מקשה על הבירוקרטיה ועל האופציה לדעת בכלל מה מגיע.
פה אני נכנסת לתמונה. עם כמה שאלות וסיפור חיים רק אם הם ירצו לספר אני כבר אעשה להם את הסינון אמצא מה ולאן צריך להגיש וכמובן שאעזור למלא את השאלות והטפסים כדי שהאנשים היקרים האלה יוכלו לחיות בכבוד.
תראו לי איזה בן אדם יכול לחיות מ1800 שקל בחודש.. אני אפילו לא מצליחה ואין לי הוצאות רציניות.. אז אנשים יקרים כאלה שעוד יש להם ים תרופות על הראש איך אפשר???
האנשים היקרים האלה לא יודעים שאפשר להגיש כמה בקשות במקביל לכמה דברים וכתוצאה של התוכנית של אולי וגיא (מוסר השילומים) נוספה עוד רנטה למי שהיה בגטאות ומחנות (אלה דווקא האנשים שנפלו בין הכיסאות ולא הגיעה להם אחת מהשלושת הרנטות הקודמות) מגיע להם עזרה בתשלום תרופות בשעות סיעוד בטיפולים שונים .. כלכך הרבה גופים טובים יש במדינה שלנו (תתפלאו או לא) אבל הם פשוט לא מכירים אותם כדי להגיש בקשה. אין להם מספיק כח כדי למלא כלכך הרבה טפסים (אם הם בכלל מבינים מה כתוב).

אני יוצאת במסע שליחות עבור 20 ניצולי שואה באזור מגורי.. היום יש לי פגישה עם 3 מהם.
אני מקווה בכל ליבי שאצליח להפוך את החיים שלהם לקלים קצת יותר.
אתם יודעים מה גם אם לא אצליח להכניס עוד כסף להכנסה החודשית שלהם, אני אבוא כבן אדם שמתעניין בהם מתעניין בשלומם עם כל הכוונות הטובות שיש. אני לא אתן לאכזב אותם אעשה כל מה שאני יכולה!

זו לא מלגה רגילה (2500 ש"ח ב4 חודשים ..הייתי יכולה למצוא עבודה שתתן לי יותר כסף מזה) זו שליחות. זה הרבה יותר חזק מלעשות פעילויות לילדים שיכולים להזרק לרחוב שההורים שלהם לא חוגגים להם יום הולדת. זה לעזור לאנשים שלא היה להם דבר ועברו תופת נוראה וגם עכשיו אין להם דבר.

כבר הרבה שנים נושא השואה מרתק אותי, מסקרן אותי מאוד. אני לא נרתעת מזה. הייתי בפולין במסע (הוא לא היה קן זיונים כמו שמציגים את זה .. לפחות לא בשבילי) זה היה מסע עמוק מצמרר ומחבר משמעותית לארץ שלנו. כל פעם שמוקרן איזה סרט שואה ולא משנה איזה אני אצפה בו. הוא יסקרן אותי הרבה יותר מסרטים אחרים.

אין לי שום קשר משפחתי לשואה.. (אני ערקית בכלל) ובכל זאת זה סיקרן אותי מכל לנסוע לפולין. יומיים לפני הטיסה סבתא התקשרה להגיד בהצלחה לשמוע קצת מה התוכניות ואז זה נחשף "איך זה לנסוע לפולין שאת יודעת שהמשפחה שלך היתה בשואה?" "מה??????? על מה את מדברת?" שאלתי. "כן דודים שלי ברחו מהפצצות הגרמנית בכבאית ונהרגו בהפצצות" היא אמרה. פעם ראשונה שהיא סיפרה על זה וזה הכניס את כל המשפחה לכוננות לדבר איתה לפתוח את הנושא למלא דפי עד וכמובן שבטקס באשוויץ אמרתי את שמם בקול רועד ודמעות בעיניים והדלקתי נר נשמה לזכרם.

העתיד יכול להיות ורוד, וביום יום שלנו אנחנו פועלים רבות כדי שבעתיד יהיה לנו קל יותר. אבל אסור לשכוח את העבר, אסור לשכוח שיש אנשים שנותרים מאחור. אסור לשכוח את האנשים היקרים הלאה שרובנו נזכרים בהם רק פעם אחת בשנה.

מסע חדש מתחיל היום. עבורי ועבור מספר ניצולי שואה דרומיים.