עוד צעד אחד

יום אחרי התמוטטות עצבים..
הלחץ הקשה בלימודים בעבודות בשאר הפעולות שהיתי צריכה לעשות ביום שבת התפרץ, ביום שבת ב-4 בבוקר בצורת התמוטטות עצבים.
אחרי פרויקט רציני שעבדתי עליו כל הלילה שנמחק בלחיצה פזיזה על כפתורי המחשב (ולא אי אפשר היה לשחזר.. תאמינו לי ניסיתי הכל) איבדתי את זה לגמרי.
זה רק מחזק את העיניין של לצאת לחופשה.. שאני לא יכולה להרשות לעצמי.. עוד מעט יום העצמאות זה אומר ששוב נחזור הביתה להורים (זו לא חופשה בשבילי).
עם החברה במרכז אין מה לדבר היא מבחינתה תרצה לשבת שוב על נרגילה.. ודי נמאס לי מיזה כבר.
בא לי טיול אמיתי בא לי חופשה אמיתית בא לי להיות מחובקת.. מישהו שיגיד שהכל בסדר ויש זמן להכל. לשכוח לקצת זמן את המציאות לצלול מתחת למים איפה שהכי נעים להקשיב לשקט ולשחות לאט לאט לאט בתוך הכחול הגדול והמרגיע.
גם הרצון של אחרים לעזור לי לא צלח.. והפרויקט ירד לתמיון.. עכשיו אני מנסה לכתוב את כל זה מחדש..
כדי להרים את עצמי מהבאסה אני רואה/מקשיבה לזהו זה.

יום ראשון- יום השקילה.
המשקל לא זז השבוע.. לא נורא.. אני לא כלכך עצובה האמת..
אני יודעת שהגוף שלי משתנה ויש מצבים עם בגדים מסויימים שאני אפילו נראית יפה..
אז לאט לאט..

דפקה לי בדלת הבוקר.. מישהי מההנהלה של הביניין.. שאלה אם אני מתכוונת לגור פה שנה הבאה.. החוזה שלי נגמר בסוף יולי..
בינתיים אמרתי לה שלא.. נחזור להורים.. אין ברירה.
בינתיים אני מפזרת קורות חיים לכל מיני דברים גם במרכז גם בדרום.. בתכלס כולם מחפשים ניסון (שאין לי) אבל אולי יתמזל מזלי..

טוב, נחזור לעבודות.. שבוע טוב.