עוד צעד אחד

טוב, עכשיו אני כותבת לכם אחרי מעשה.. לא עוד רגעי שפל..
שברתי אתמול את הדיאטה.

אתמול בבריכה היה יום מאורגן כזה היה פול אוכל... כל הדברים שאסור לי לאכול.. אז די הייתי בצום רק שתיתי את הדיאט קולה שהבאתי מהבית.. ותפסתי צבע...
(עכשיו אני סופר אדומה הרגליים הכתפיים) האמת שלא היה נורא כלכך ללכת ככה בבגד הים הזה... היו שם ממוטות לא פחות ממני.. אז לא הרגשתי רע כלכך.
ב-4 כשחזרנו לבית של ההורים.. חיפשתי אוכל.. ולא היה כלום!!!! שום דבר שאני יכולה לאכול.. אחרי יום קשה.. שהייתי מלאה במחשבות על למה אנשים חיים בכלל??? בשביל מה להמשיך לסבול??
להגביל את עצמך בדברים לקרוע את התחת יותר ויותר עם כל שלב שאתה עולה.. למה לחיות בכלל אם המסלול הוא כזה?? לא מצאתי סיבה לאושר סיבה להנאה ששווה בשבילה להמשיך לחיות.. ככה הייתי ממורמרת כמה שעות טובות ואחרי שהגעתי הביתה ולא היה משהו לאכול שברתי את כל הכלים.. התרגזתי צעקתי קיללתי וישבתי לאכול שוגי עם חלב.. שוגי עם שוקולד.. כי זה מה שהיה פה.. זה אפילו לא משהו שהתגעגעתי אליו. אחרי זה מאוחר יותר אכלתי אורז בערב...
אחרי זה כעסתי על עצמי למה דווקא שברתי עם האוכל שאני לא מתגעגעת אליו בכלל???
אמא כעסה עלי ידיד שלי התאכזב ממני.. שיחה עם ידיד אחר בפייסבוק שרק אמר לי ששום דבר לא קרה והעבודה תגיע אפילו שאין כבר שום יתרון למי שסיים תואר ראשון.. התרגזתי נורא נורא. הלכתי לישון בעצבים.. וכמובן שההורים שלי העירו אותי כדי "לסדר לי את החדר" שיהיה לי לאן לחזור.. גם כן הדפוקים האלה בזמן שלא הייתי בבית הכל שם הפך למחסן הדברים של אחותי על כל הדברים שלי צעצועים וכל מיני שטויות בארון הבגדים שלי.. בקיצור מלא מלא בלגן.. כל פעם שהייתי חוזרת הייתי מתרגזת שאין לי אפילו איפה לשם את הדברים שלי.
אז עכשיו בער להם לפתוח את הדלת ולהפריע לי לישון ולנהל איתי שיחות של את צריכה את הכורסה של סבא פה או לא?? להוציא את ההליכון או לא??... די ראבק דיייייייייי

התקופה האחרונה גדולה עלי מידי גדולה עלי לגמרי.. במיוחד שאני לבד כלכך.
אני מתה לחזור לשדרות מתה.. ורק פוחדת מהרגע שלא יהיה לי לאן לברוח.. שאני אחזור לכאן ל24/7 על כן אני חייבת אבל חייבת למצוא פתרון איפה לגור ועבודה וקרוב מאוד מאוד מאוד. אני לא רוצה לחזור לפה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ובקשר לדיאטה.. אני אנסה לחזור היום.. וברביעי נחזיר למסלול את המנה המותרת.. ונראה אם ככה אצליח להשאיר את המשקל כמו שהוא. וגם אם לא.. כבר לא אכפת לי.. החיים האלה לא שווים כלום.
אם היה לי אומץ הייתי מסיימת אותם.