על פי הלוח ותעודת הזהות, זה היה אתמול,
על פי התחושות, זה משהו שמתמשך,
לא אירוע ריגעי.
זה החל לפני כשבועיים, במוצאי יום צילום ברמת הגולן,
זה המשיך בחמדנות המעודנת (?) שלי, כשחשבתי לעצמי שהשנה מגיעה לי מתנה מיוחדת,
חמדנות שהובילה לשיחות, למילים של המון הגיון בנסיון להשיג לעצמי את אותה מתנה מיוחדת,
ומשם ליד הגורל (שבלי עזרה ארצית, לא היתה מצליחה במשימתה)...
ימים נקפו, התשוקה רק התעצמה ועכשיו כבר ניכר היה שלא רק אני לוקה בה,
המרחק לא עושה את החיים קלים יותר, אבל קטן עלי/נו, לא כמה קילומטרים ימנעו ממני את המתנה שכל כך ייחלתי לה.
תחושת התרוממות הרוח גואה עם כל שיחה, עם כל SMS ובודאי שעם כל פגישה.
בסוף השבוע האחרון, ממש לקראת יום ההולדת, ידעתי שהמתנה אכן שלי, בפסיעה קטנה שאיפשרה לי לתוך חייה אמרה לי יותר מבכל מלל "אני שלך, אתה מוזמן להכנס לחיי, בזהירות, ברגישות, אבל רוצה אותך שם..."
הלב גואה, העיניים נוצצות, ואני יוצא לדרך חדשה, חמוש במתנה המופלאה שכה חשקתי בה....
לפני 15 שנים. 24 בנובמבר 2008 בשעה 6:42
