....וביום השמיני

הכלבה זקוקה לטיפול,
האמת, להרבה טיפולים,
ועכשיו, כשאני כאן, זו הזדמנות לגשת לוטרינר ולסגור פערים.

"תעמיד אותה עם הפנים אליך ותחזיק לה את הראש" כך הוא בטון טרחני.
במה שקשור ברווחת הכלבה, אני משתף פעולה ממדרגה ראשונה,
היא על ארבע על שולחן הטיפולים, ראשה מופנה אלי אחוז בידיי הגדולות
"זה לא יכאב, אולי רק הדקירה, אבל זה כלום" שוב ממלמל הגאון רצף מיותר של מילים בנסיון להרגיע, ספק אותי, ספק אותה...
הוא מזריק לה, ומזריק לה שוב (כלבה צריכה להיות מחוסנת ממגוון של תופעות)
ואז הוא מודיע בחגיגיות, "אתה יכול להוריד אותה ולשים לה את הקולר, סיימנו"
ואני, שהראש שלי מנותב משום מה מעט אחרת משלו עונה לו שהקולר נקרע ממש לפני שנכנסנו אליו, ותוך כדי מענה כבר נרקם בראשי המשכה של השיחה, שכצפוי, התרחשה בדיוק כמתוכנן (חתיכת מניפולטור שכמותי:-))

"אההה, חשבתי שהורדת לה אותו לצורך הטיפול" הוא בקולו הטרחני,
"לא" אני מסביר, "אני לא מוריד אותו בדרך כלל"
"מוטב להוריד כשהיא בבית, כך היא מגיבה בשמחה כשהיא רואה אותך והקולר בידך, היא מבינה שהיא יוצאת לטיול, ובכלל, הקולר מציק לה כשהוא כל הזמן שם"
טוב, הפנמתי, והשבתי בנונשלאנטיות "ואני דווקא יודע שיש כלבות שמאד אוהבות את תחושת הקולר, ואף מוחות, גם אם בשקט וממקום של קבלת הדין, כשמסירים להן אותו, אם כי אני מסכים איתך שהיא מגיבה בשמחה כשהוא בידי...".

הדיון שהתפתח מכאן והלאה היה מיגע וטרחני כמו הוטרינר, שמשום מה לא ירד לסוף דעתי,
כלבתי המסורה, לעומת זאת, עמדה בצד בשקט והגניבה חיוך שזר לא יבין, אבל למי אכפת מזרים?:-)