הירהורים של אהבה

עבר עוד יום, עוד יום שעל פניו הכל נראה בסדר, כאילו שפוי, כאילו רגוע... אבל לא...
הגעתי לעבודה שום דבר לא עבד כמו שצריך, המערכת לקוחות לא עבדה בכלל (נו השרת חייב ליפול פעם ביומיים לא?) הלקוחות היו מעצבנים וכל אחד צרח את כאביו, ואני עם כל שיחה שאפתי ונשפתי אוויר כאילו אני עומדת להחנק (מה לא עושים על מנת להרגע???) בסוף כתבתי לעצמי פתק על מנת לשנן אותו כמו מנטרה: "תהיי סופר, סופר, סופר נחמדה" נו, זה עזר ל... שעה אולי...
וכאילו כל זה לא הספיק, התגרתה בי מישהי מהעבודה וחשפתי עליה שיניים (האמת בצדק) ואז ברחתי החוצה לשאוף אוויר כמו שצריך ולא מזגן, ושאלתי את עצמי, מה קורה כאן? למה את ככה? למה העצבים האלו? על מה? על מי?
ואז זה בא, הבכי הבלתי ניתן לעצירה הזה, דחפתי אותו חזרה במורד הגרון, אבל הוא התעקש ודחף למעלה, עקשן ומעצבן...
כל מה שרציתי זה שקט, במקום זה מה קיבלתי? המון רעש, בעיקר רעש שבא מבפנים...
אני מתגעגעת אליו, רוצה אותו, משוועת לגופו...
"אז תתקשרי אליו" אמר לי השטן הקטן, בטח הוא האינטרס שלו לדפוק הכל, לעשות אותי חלשה...
"מה תשיגי בזה שתתקשרי אליו?" שאל המלאך הטוב מהצד השני (נשבעת לכם, כמעט וראיתי את שניהם על הכתפיים שלי, כל אחד מצד אחד)
והתעמקתי בשאלה, מה אשיג בזה שאתקשר אליו, ומצאתי שכלום, מלבד חולשה נוראה, אכזבה קשה, והחמצה אדירה של הזדמנות באמת לעשות משהו לטובתי לטווח הארוך...
נרגעתי, שטפתי פנים וחזרתי פנימה, ההיא שצרחתי עליה קודם (והיא עלי אגב בחזרה...) שאלה אותי אם אני צריכה עזרה במשהו, נהמתי עליה שלא תעיז להתקרב אלי...

אם חשבתם שחזרתי הביתה והיה לי שקט, טעיתם, אבי (שיבדל לחיים ארוכים) בא לבקרני, הוא שכל חבר ילדות יקר השבוע, עוזי חיטמן, וביקש שאצטרף אליו לביקור בשיבעה, אין ספק, מצווה חייבים לעשות, אז הלכנו, ישבנו שם איזה חצי שעה, ובסוף התחננתי שאני רוצה הביתה...

אל תטעו, אני אולי מתפקדת, אבל הכל כ"כ שולי, משהו כמו, להניע את עצמי קדימה, כי אין מה לעשות, החיים ממשיכים, אבל העצב שם, ועוד איזה שם, שקט אין לי ממש (בשעה טובה, אני עוד מעט פורשת למיטה לשנת הלילה הברוכה)
מה שכן, אני חייבת מילת עידוד אחת לעצמי לא?
עברתי עוד יום בלעדיו, זה היום השלישי...

"זה הרגש, שולט בנפש
חושבת עליך פעם בדקה,
זה הקסם שבחדר,
כששנינו כאן שוכבים על המיטה,
את חייכת לי אני נפלתי,
אספת בשתי ידייך את שבריי,
החברים, הם לא יבינו, איך אותך אהבתי
בלי די,
תחכה לי, תעזור לי, כשאתה לא כאן
ליבי טיפה יתום,
יפה כמו שמש, טהור כמו דשא,
אתה חלום שאי אפשר לחלום,
את חייכת לי, אני נפלתי,
אספת בשתי ידייך את דברי, החברים,
הם לא יבינו, איך אותך אהבתי בלי די"

מילים ולחן: אביב גפן

אני רוצה לשכוח אותך, אני רוצה שהגוף שלי לא יתגעגע למגע שלך, שהריח שלך יעזוב את האף שלי, רוצה לשכוח, מרוב שאני אוהבת אני רוצה לשכוח...
מצחיק אותי שדווקא אני שזקוקה שמישהו יחזיר אותי מידי פעם למסלול, ויהיה קשוח איתי, דווקא אני קשוחה יותר עם עצמי, ולכן, גזרתי על עצמי את "העונש", אל תצרי קשר, אל תעני לטלפונים שלו, כמו סם את תיגמלי ממנו, אם יכולתי לשים את עצמי לתקופה הזו בהסגר, הייתי עושה את זה, אבל החיים, החיים לצערי ממשיכים, מה? החיים לא יודעים שאני נכנסת כל לילה למיטה מתחילה לבכות, והעייפות בסופו של דבר מכריעה אותי ואני נרדמת? מה? החיים לא יודעים שכל טלפון מקפיץ אותי, אולי זה הוא? החיים לא יודעים שכל מה שאני רוצה זה לסגור את כל התריסים את כל החלונות ולא להוציא את האף למשך העשור הנוכחי, וגם זה בספק שבסופו אסכים לצאת החוצה, כמו מיץ פטל, אני פשוט לא אצא ואף אחד לא יידע מי אני...

אני כל הזמן רבה עם עצמי, וזה הכי נורא, אני כ"כ רוצה אותו, ולא, לא רק בסקס, פשוט רוצה אותו, מין תחושה כזו, שהנה מצאתי את האדם הנכון לי למשך שארית חיי, למה הכל צריך להיות כ"כ מסובך? צריך להיות פשוט לא? כשפגשתי בו לראשונה, בשניה הראשונה אמרתי לעצמי, לא, אין כאן קליק, אבל מאחר והוא כבר ראה אותי ואני אותו... החלטתי שכוס קפה לא יזיק נכון? הזיק, תאמינו לי הזיק, סוף הערב כבר ידעתי, אותו! אותו חיפשתי בכל שנותיי כבוגרת... זה כמו, כמו לדעת בדיוק מה רוצים, לעבור מחנות לחנות ולהתאכזב כל פעם כשלא מוצאים את הבדיוק, אבל לא מוכנים להתפשר על הבערך, הכאילו, הכמעט... ופתאום, באיזה מקום נידח, לא ברור, ללא כל ציפיות למצוא את זה...
בדיוק שם מצאתי אותו, שלוש פעמים התקשרתי אליו באותו ערב לפני הפגישה,פעם ראשונה קבענו שנפגשים, פעם שניה אמרתי לו "תשמע, אני לא כ"כ אני היום, בוא נדחה את זה ליום אחר, מה אתה אומר?" פעם שלישית, "אתה יודע מה, בוא ניפגש, למה לא, עוד חצי שעה מתאים?"
זה ערב שהתחיל ב22:00 הוא נגמר ב4:00 לפנות בוקר, היה מדהים... למחרת השאיר הודעה: "שיהיה לך יום מקסים" אוייייייייי, כמה הרגשתי טוב...
אבל הטוב הזה נמשך מספר מועט מידי של חודשים, ומאז... מאז 5 חודשים עברו, אבל אני, אני עוד מרגישה כמה רע לי בלעדיו, אני אוהבת אותו, אין ספק שהוא יודע את זה, ובכל פעם שאני חושבת עליו (וזה די הרבה) אני מרגישה כאילו יד עלומה תופסת את ליבי ומוחצת אותו לאט לאט, הדמעות מתפסות מהגרון לכיוון עיניי, וכל פעם מחדש אני משתדלת להביס אותן...

יקירי, אהוב ליבי ונפשי, אין סיכוי שתקרא את הדברים האלו, אינך מסתובב כאן, הלוואי ואוכל יום אחד להיות נקייה ממך, אינני מייחלת שתשוב אלי, אני חיה עם הרגליים על קרקע מוצקה מאוד...
אני רק רוצה שהכאב הבלתי נסבל הזה, ששום רופא ושום תרופה לא יכולים לרפא, יעבור, ואוכל להמשיך הלאה...

"אבל בסוף כל המילים נשאר חלל גדול
ונעלמו השבילים שעוד היו אתמול
וכבר הרוח בחלון חובט בי לבדי
במקום איתך במקום איתך
הנה באים געגועים במקום המגעים
והסברים שלא עוזרים במקום מראה פנים
בסוף היום ידיי ריקות חובקת את עצמי
במקום אותך במקום איתך

אין גשר על היום, אין קשר עד עולם
אין גשר על היום, אין קשר עד עולם

כשנפרדים מאהבה זה מתסכל יותר אני נצמדת לסיבה
אבל זה לא עוזר אולי הכל היה דמיון אהבתי לבדי
במקום איתך, במקום איתך

אין גשר על הים, אין קשר עד עולם
אין גשר על הים, אין קשר עד עולם"

מילים: אסתר שמיר
לחן: גלי עטרי