הירהורים של אהבה

אני רוצה לשכוח אותך, אני רוצה שהגוף שלי לא יתגעגע למגע שלך, שהריח שלך יעזוב את האף שלי, רוצה לשכוח, מרוב שאני אוהבת אני רוצה לשכוח...
מצחיק אותי שדווקא אני שזקוקה שמישהו יחזיר אותי מידי פעם למסלול, ויהיה קשוח איתי, דווקא אני קשוחה יותר עם עצמי, ולכן, גזרתי על עצמי את "העונש", אל תצרי קשר, אל תעני לטלפונים שלו, כמו סם את תיגמלי ממנו, אם יכולתי לשים את עצמי לתקופה הזו בהסגר, הייתי עושה את זה, אבל החיים, החיים לצערי ממשיכים, מה? החיים לא יודעים שאני נכנסת כל לילה למיטה מתחילה לבכות, והעייפות בסופו של דבר מכריעה אותי ואני נרדמת? מה? החיים לא יודעים שכל טלפון מקפיץ אותי, אולי זה הוא? החיים לא יודעים שכל מה שאני רוצה זה לסגור את כל התריסים את כל החלונות ולא להוציא את האף למשך העשור הנוכחי, וגם זה בספק שבסופו אסכים לצאת החוצה, כמו מיץ פטל, אני פשוט לא אצא ואף אחד לא יידע מי אני...

אני כל הזמן רבה עם עצמי, וזה הכי נורא, אני כ"כ רוצה אותו, ולא, לא רק בסקס, פשוט רוצה אותו, מין תחושה כזו, שהנה מצאתי את האדם הנכון לי למשך שארית חיי, למה הכל צריך להיות כ"כ מסובך? צריך להיות פשוט לא? כשפגשתי בו לראשונה, בשניה הראשונה אמרתי לעצמי, לא, אין כאן קליק, אבל מאחר והוא כבר ראה אותי ואני אותו... החלטתי שכוס קפה לא יזיק נכון? הזיק, תאמינו לי הזיק, סוף הערב כבר ידעתי, אותו! אותו חיפשתי בכל שנותיי כבוגרת... זה כמו, כמו לדעת בדיוק מה רוצים, לעבור מחנות לחנות ולהתאכזב כל פעם כשלא מוצאים את הבדיוק, אבל לא מוכנים להתפשר על הבערך, הכאילו, הכמעט... ופתאום, באיזה מקום נידח, לא ברור, ללא כל ציפיות למצוא את זה...
בדיוק שם מצאתי אותו, שלוש פעמים התקשרתי אליו באותו ערב לפני הפגישה,פעם ראשונה קבענו שנפגשים, פעם שניה אמרתי לו "תשמע, אני לא כ"כ אני היום, בוא נדחה את זה ליום אחר, מה אתה אומר?" פעם שלישית, "אתה יודע מה, בוא ניפגש, למה לא, עוד חצי שעה מתאים?"
זה ערב שהתחיל ב22:00 הוא נגמר ב4:00 לפנות בוקר, היה מדהים... למחרת השאיר הודעה: "שיהיה לך יום מקסים" אוייייייייי, כמה הרגשתי טוב...
אבל הטוב הזה נמשך מספר מועט מידי של חודשים, ומאז... מאז 5 חודשים עברו, אבל אני, אני עוד מרגישה כמה רע לי בלעדיו, אני אוהבת אותו, אין ספק שהוא יודע את זה, ובכל פעם שאני חושבת עליו (וזה די הרבה) אני מרגישה כאילו יד עלומה תופסת את ליבי ומוחצת אותו לאט לאט, הדמעות מתפסות מהגרון לכיוון עיניי, וכל פעם מחדש אני משתדלת להביס אותן...

יקירי, אהוב ליבי ונפשי, אין סיכוי שתקרא את הדברים האלו, אינך מסתובב כאן, הלוואי ואוכל יום אחד להיות נקייה ממך, אינני מייחלת שתשוב אלי, אני חיה עם הרגליים על קרקע מוצקה מאוד...
אני רק רוצה שהכאב הבלתי נסבל הזה, ששום רופא ושום תרופה לא יכולים לרפא, יעבור, ואוכל להמשיך הלאה...

"אבל בסוף כל המילים נשאר חלל גדול
ונעלמו השבילים שעוד היו אתמול
וכבר הרוח בחלון חובט בי לבדי
במקום איתך במקום איתך
הנה באים געגועים במקום המגעים
והסברים שלא עוזרים במקום מראה פנים
בסוף היום ידיי ריקות חובקת את עצמי
במקום אותך במקום איתך

אין גשר על היום, אין קשר עד עולם
אין גשר על היום, אין קשר עד עולם

כשנפרדים מאהבה זה מתסכל יותר אני נצמדת לסיבה
אבל זה לא עוזר אולי הכל היה דמיון אהבתי לבדי
במקום איתך, במקום איתך

אין גשר על הים, אין קשר עד עולם
אין גשר על הים, אין קשר עד עולם"

מילים: אסתר שמיר
לחן: גלי עטרי