אני ממעטת לכתוב על החיים האישיים שלי,
הגעתי לנקודה שהבנתי שזה לא כזה ביג דיל להודיע לכולם מה עבר עלי היום, או החודש או השנה, כך לא עידכנתי אתכם שקשת ואני עברנו לגור יחד לפני שלוש שנים, לא סיפרתי לכם על הצעת הנישואים המדהימה שהוא הכין לי אחרי קשר של שנה, לא שיתפתי אתכם בהכנות לחתונה וכמה מוצלחת ומרגשת היא הייתה(עד היום קרובי משפחה מדברים עליה) וכן גם לא סיפרתי לכם שלפני שנה גיליתי שאני בהריון...
אבל את הפרט הבא אני חייבת לגלות לכם!
ליאורי רק בת 4 חודשים וכבר מתהפכת מהגב לבטן!
היא כ"כ מרוצה מהיכולת החדשה שלה להתהפך ולהסתכל סביב כשהיא שוכבת על הבטן שהיא מתרגלת את זה שוב ושוב (כולל בשעות הלילה) ועושה רושם שהיא אוטוטו תתחיל לרוץ לנו כאן בסלון(עזבו שלבי זחילה על 6 ואח"כ על 4 היא ישר תרוץ)
בקיצור, בחיים לא האמנתי שאני אהייה כזו אמא, אבל יש לי בת מחוננת!!!
אמרתי את זה, ומי שזה מפריע לו, שיקפוץ לי!
הירהורים של אהבה
הירהורים יומיומיים שלי, כאלו שמנכרים וצריכים מקום להיות בו, רק כדי שלא ישארו בפנים...רובם באים מאהבה, והלוואי שלעולם לא אכתוב כאן את המילה "שנאה"
כן, כן, אלו שאנחנו צריכים להפקיר 5 שקלים כדי להשתמש בהן, (או סתם מפתח שתוקעים בהן כדי לא להרגיש פריירים ששמנו כסף...)
בכל אופן, מה שרציתי לכתוב עליהן זה שלאחרונה שמתי לב שכל הרשתות הגדילו בצורה משמעותית את העגלות שלהן, שמתם לב לזה? אני לא יודעת אם הן שילמו 1.90 על כל הגדלה של עגלה, מה שאני כן יודעת זה שעובדים עלינו!
אנחנו נכנסים לסופר(גם ככה רוב האנשים קונים בעיניים ולא מה שבאמת צריכים) ומגלים שהגדילו את העגלות, החכמים שם אמרו לעצמם, טוב, לפחות שיהיה למסכנים האלו שמוציאים כאן הרבה כסף מקום להכניס עוד ועוד מוצרים לעגלה...
האם בכל דרך אפשרית יגרמו לנו להוציא עוד ועוד כסף???
לפני שבוע בערך כשבעלי היקר ואני היינו יחד בסופר, התעלק עליו הנציג של כרטיס YOU ושאל אותו אם יש לו כרטיס, הבעלולי אמר "לא", ואז הנציג ממש התנפל עליו עם כל הסופרלטיבים הדוחים האלו למה שווה לו לעשות את הכרטיס, כשקשת אמר לו, לא תודה אני לא מעוניין פעם אחת, התעלם ממנו הנציג האגרסיבי והמשיך בשלו: "זה מגיע עד אליך הביתה, אתה לא צריך לעשות כלום..." וקשת שוב אומר לו "לא, תודה", וההוא בשלו, בסוף קשת שאל אותו: "מה במילה "לא" אתה לא מבין???
אבל לא על זה רציתי לדבר איתכם(כן, אני קצת ניירוטית היום) במוצ"ש (יענו אתמול) הלכתי לקנות 5 מוצרים בסופר(נשבעת לכם, ספרתי, הייתי צריכה רק 5 מוצרים) לקחת עגלה, וגיליתי שאני כמעט טובעת בה, היא הייתה כ"כ גדולה, והמוצרים שלי כ"כ קטנים שלא הייתי בטוחה שלקחתי את העגלה הנכונה(זה בא בגדלים או מידה אחת???) ואמרתי לעצמי, אני לא אתפתה לקנות עוד דברים שאני לא צריכה...
בקיצור, מעמידים את כוח הרצון שלנו וחוסר הפיתוי שלנו באתגרים חדשים!!!
פעם הבאה נדבר על הבנקים(שילכו לעזאזל) שתמיד תמיד תמיד יציעו לכם עוד כסף שיעלה לכם אח"כ הרבה יותר כסף...
יאללה,
ת'ראות
נ.ב. חיפשתי שיר עם המילה סופרמרקט.... אבל אין...
אני בת 30, לא אין לי יומהולדת היום, והסיבה שאני מציינת את גילי בתחילת הפוסט הזה היא מישום שאני רוצה שתבינו כמה לא טריויאלי מה שאני הולכת לכתוב, לבחורה צעירה בת 30.
האנשים הקרובים לי יודעים כמה אני אוהבת את יוסי בנאי(כן, לא התבלבלתי, יוסי בנאי) ושאר האנשים שמכירים אותי ומגלים את זה מופתעים מאוד!
מעבר לעובדה שאני ברת מזל שאומן ענק כמו יוסי בנאי התגלה לי(ולא, לא מהיום, מאז הילדות) יש תמיד את השאלה: "מה לבחורה כ"כ צעירה ולאולד פאשן כמו יוסי בנאי?"
אין ספק זה עניין של טעם, אבל אני אומרת לכם, מאז שהוא הלך לעולמו דברים השתנו אצלי...
יש לי חברה שלפני שיוסי בנאי נפטר שאלתי אותה אם תסכים להתלוות אלי למופע שלו, תשובתה הייתה: "כשהגיהנום יקפא" פניתי לחבר טוב ששמח ללכת איתי(אפילו הצליח לסדר כרטיסים חינם...)
ונכון שזה כבר לא היה אותו יוסי בנאי הציני, עוקצני, מפולפל, חריף ומצחיק, ונכון שהוא כבר היה מבוגר וסבל משיכחה קלה("אז מה רציתי להגיד לכם?" היה משפט שחזר על עצמו הרבה בהופעה הזו) אבל הוא היה שם, והוא היה יוסי בנאי, עם המון צניעות, וכריזמה ואהבה רבה למה שהוא עושה...
ולמה אני מספרת לכם את כל זה???
כי היום כשנהגתי חזרה הביתה מחברים שמתי דיסק של יוסי בנאי, ועד הבית הרגשתי בעולם אחר, כאילו פנים האוטו מופרד לחלוטין מהעולם שבחוץ, והקול העמוק הזה, נכנס לי לתוך הנשמה, ונזכרתי איך באיזה ראיון הוא סיפר פעם שמישהי עצרה אותו ברחוב ושאלה אותו איך מגיעים לאיזה רחוב, והוא אמר לה, זה ממש כאן בפינה, והיא נראתה כ"כ מאוכזבת, ושאלה אותו אם הוא יכול לדבר איתה עוד קצת כי היא נורא אוהבת אותו...
אין ספק שדור הולך ודור בא, אני בספק אם יהיה עוד אחד דומה לו(כמוהו כבר לא יהיה) מישהו עם אהבה כ"כ גדולה למדינה הזו, למקצוע שלו, אתם יודעים, מאלו שהם אבני יסוד של התרבות(ולא, נינט היא לא אבן יסוד בתרבות שלנו)...
לא שוכחים דבר
ביצוע: יוסי בנאי
מילים: ז'אק ברל
לחן: ז'ראר ז'ואנסט
גירסה עברית: תלמה אליגון רוז
לא שוכחים דבר
לא איפה לא מתי
לא שוכחים דבר
רק מתרגלים ודי
לא את צפירת האניות
לא את אותן הנסיעות
שמובילות מנוף אל נוף
ומוליכות מגוף אל גוף
לא את הברים בנמלים
לא ת'חורים האפלים
לא את אותה תוגת ניכר
שמטביעים בויסקי מר
לא את כל זה וכל השאר
כן אנו לא נשכח דבר
לא אנו לא נשכח דבר
וזה ברור כמו השמש
לא שוכחים דבר...
לא את המס שמשלמים
כשנשבעים לעולמים
לא אהבות שמחפשים
מלב אל לב ולא מוצאים
לא זוג ידיים על צוואר
של סתם אחת בלילה קר
לא את זיוף ההבטחה
שתחזור אולי מחר
לא את כל זה וכל השאר
כן אנו לא נשכח דבר
לא אנו לא נשכח דבר
וזה ברור כמו השמש
לא שוכחים דבר...
לא השירים שעוד אכתוב
מתוך אלפי החרטות
לא את היום שבפני
קמטים ירשו את חיוכי
לא הפגישה במיטתי
בין חטאי לנשמתי
לא המיטה שבה אמתין
למוות שיגאל אותי
לא את כל זה וכל השאר
כן אנו לא נשכח דבר
לא אנו לא נשכח דבר
וזה ברור כמו השמש
לא שוכחים דבר...
אין ספק, לא שוכחים דבר, רק... מתרגלים ודי...
האם התרגלתי כבר לזה שיוסי בנאי לא כאן?
לפני כשבוע עלתה תוכנית חדשה בערוץ 2, סופר נני,
יש שלל תוכניות דומות בערוצי הורים למיניהם, מעבר לסדנאות להורות וכ'ו
ואני שואלת את עצמי (בערך איזה אלף פעם ביום) האם שכחנו להיות הורים?
נכון, כל אחד יכול להביא ילדים לעולם, או כמעט כל אחד, אין ספק, אבל... אולי איפשהו, בדרך איבדנו את ההורות והמשפחתיות? האם אנחנו עסוקים יותר מידי בעצמינו? בקריירה? בתענוגות הרגעיים? בחיי הלחץ הארץ-ישראלים?
האם אנחנו זקוקים לכל ההדרכה הזו שלפתע צצה מכאן ומישם? עד כדי כך שכחנו מה זה חמלה? ורוך? ואהבה לילדים שלנו???
עוד אין לי ילדים, יש לי אחיינית בת 4 חודשים, וכל פעם שאני מסתכלת עליה אני שואלת את עצמי איזה הדרכה צריך בשביל לגדל אותה? מה כבר רוצה ילדה בת 4 חודשים? לאכול, לישון, ליטוף, נשיקה, חיבוק, חיוך, כמה שיחות מצחיקות על החיים, ושוב לאכול ולישון וחום ואהבה לא?
וביכלל ילדים, אם אין להם ממש צרכים מיוחדים כי יש בעיה מאוד ספציפית, צריכים הרבה חום ואהבה, וככל שההורים ישמרו אותם קרובים אליהם כך הילד ירצה את העצמאות שלו, אז למה לכ"כ הרבה הורים יש בעיות להיות הורים???
תוכניות כמו סופר נני גורמות לי לחשוב שאיבדנו משהו שהיה להורים שלנו(טוב, לא ממש שלי, אבל לדור הקודם של ההורות הכוונה שלי)אולי ערכים מסויימים שגדלנו עליהם והיום כשאני מסתכלת על משפחות אני לא רואה אותם כ"כ, אולי... אולי פשוט פעם רדפו פחות אחרי חומריות, וקיבלו עצות מסבתא ודודה ולא מהטלויזיה...
העולם מתקדם, אין לי שום ספק בזה, אבל... בגישה ההורית צריכה להיות התקדמות שלא מבטלת בשום פנים ואופן את החיבוק והנשיקה, והרוך והאהבה, והקניית ערכים, ואני חושבת שאיפשהו בדרך איבדנו את זה.
אומרים שדרך ארץ קדמה לתורה, ללמד ילדים ערכים יותר חשוב מחינוך פורמלי, אני באמת מאמינה שאם אגדל את ילדיי בדרך הזו הם יהיו הרבה יותר "בני אדם", הרבה יותר נבונים, עם יחס טוב לזולת, עם אהבה לעצמם ולאחרים, כי ילד בסופו של דבר הוא רק ילד...
בואי אמא
מילים: לאה נאור
לחן: יוני רכטר
כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי פתאום גם את.
בואי אמא, בואי אמא,
בואי שבי איתי מעט.
בעצים מכה הרוח,
וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי אמא
איך באים החלומות.
אם פתאום מלאך יופיע,
אל חדרי יבוא בלאט,
בואי אמא, בואי אמא,
ותיראי אותו גם את.
לא, איני פוחד בחושך,
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי איתי עד שאגדל.
אבא שלי
מילים: תלמה אליגון רוז
לחן: נמרוד טנא
לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
ואבא הביא מתנה
קטר על פסים של רכבת
ואבא הביא לי בובה
יודעת לשיר ולשבת
ואבא שלי הוא חכם מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
לאבא'לה יש מכונית
כמו אווירון בשמיים
לאבא שלי יש שעון
אינו מתקלקל גם במים
ואבא שלי, הוא יודע המון
אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
ואבא שלי משחק
איתי בכדור ובג'ולים
ואבא שלי לי הביא
אלבום וגם יופי של בולים
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם - את - עיניו
אבא, למה?
זונה!
שרמוטה!
בת זונה!
נצלנית!
תאוותנית!
כלבה!
שקרנית!
נבלה!
ואחרי הקללות, עוד קצת ברכות,
שכל החיים שלך תחיי בבדידות!
ושכל דבר שתגיעי בו יהפוך לזבל!
אה... כן, ואחרי כל זה, שכחתי עוד דבר אחד קטן,
אם אני כלבה,
את כלבה בת זונה,
וזה הרבה יותר גרוע!
עכשיו ניראה אותך חיה עם עצמך בשלווה!
לרוב אני לא מקנאה באנשים שיש להם מה שאין לי, אני אוהבת את כל מה שיש לי, מהאופי שלי, דרך הקילוגרמים (שלאט לאט נעלמים, אבל זה רק מסיבות בריאותיות, ולא כי אני רוצה להיות רזה)דרך הדברים החומריים שיש לי...
אבל יש דבר אחד בימים האלו שאני כן מקנאה, וזה כשיש לנשים מסויימות משהו שאני מאוד מאוד רוצה!
לרוב אני מתעלמת מזה, רואה את עצמי כאינדיבידואל ולא משווה את עצמי לאחרות שיש להן את אותו דבר שאני מאוד רוצה, אבל זה צובט לי את הלב כל פעם מחדש...
היום היה רגע כזה, מהרגעים האלה שכל השדונים שיש לי משתוללים כי הם שומעים שיש למישהי אחרת את מה שאני רוצה, ולמרות שידעתי שהיא לא באה להעליב או לפגוע, או להעציב, או כל דבר אחר ספציפית כלפי הרגשתי רע, ואח"כ הרגשתי רע עם זה שהרגשתי רע שלה יש ולי אין.
אני אלופת ההסתרות, אני מסתירה את התחושות האלו והרגשות האלו, ורק כשאני בכוך הפרטי שלי אני מתמודדת איתם...
ובקיצור, היום הרגשתי פגועה מהיקום! והשדונים שלי עדיין משתוללים, למרות שזה קרה בבוקר...
אתם חושבים שאני צריכה לשלוח לה SMS התנצלות, ככה באופן כללי?
כשהחלטתי לכתוב היום שאלתי את עצמי אם להתחיל מבשורות טובות או בשורות פחות טובות, והחלטתי להתחיל מהטובות...
אחותי ילדה לפני שלושה ימים בת מקסימה העונה לשם נעם(היא עוד לא באמת עונה... אבל אני מבטיחה לכם היא תענה!) לשמחתי אחותי ביקשה ממני עוד במהלך ההריון לתמוך בה בזמן הלידה במקביל לבן זוגה(לכל הלא יודעים, אני לומדת להיות תומכת לידה ואטוטו מסיימת את הלימודים) וכך גם עשיתי, מלבד כמובן התהליכים הנפשיים שאחותי חוותה ואני חוותי הצלחתי לתמוך בה גם כאחות וגם התומכת לידה, וגאוותה לא ידעה שובע שכשעה לאחר הלידה נתנה לי אחותי פידבק שידעתי מתי היא צריכה את עזרתי ומתי לקחת צעד אחורה ובעיקר מתי לתת להם כזוג את הזמן האינטימי שלהם יחד... שמחתי שהצליח לי...
ואתם בטח שואלים למה בכותרת יש גם את המילה התיישנות, אה, זה בגלל שהחלטתי להניח לדברים ישנים לא לתקוף אותי יותר.
מאז ומעולם הקשר ביני ובין אמא שלי היה לא טוב, התקשורת בנינו קלוקלת מאוד, רק שאני במקום לשים לזה סוף המשכתי לנסות ליישר את ההדורים כל פעם מחדש, כשאני סופגת לא פעם את חוסר הסיפוק שלה ממני(הן בתור ילדה והן בתור אישה בוגרת).
לפני הלידה של אחותי הזמנתי אותם להתארח אצלנו כשאחותי תלד, והם אכן באו, רק שאחרי יומיים כאן אמא שלי החליטה לפתוח איתי בשיחה שאני לא הבנתי את משמעותה(באמת לא הבנתי מה היא לעזאזל רוצה ממני) ומהשיחה הזו התפתח ויכוח קולני וחריף כשבסופו של דבר עשיתי לעצמי את ההחלטה בראש שעכשיו אני אומרת הכל! ומפסיקה להיות הבת המנומסת זו שמבליגה בשביל שקט תעשייתי, וכך עשיתי, אמרתי כל מה שהיה לי להגיד, כמובן שאמא שלי הסתכלה על אבא שלי כאילו היא לא מבינה על מה כל המהומה, דבר שלא הפריע לי להמשיך את צעקות הטרנדו שלי(עד שהשתחרר לי הסעיף דווקא דיברתי איתה יפה מאוד, רק שהיא יודעת ללחוץ במקומות הנכונים ולכן ההתפרצות) בסופו של דבר לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית...
הם קיפלו את הדברים שלהם ונסעו הביתה...
מצד אחד אמרתי לעצמי חבל שככה זה ניגמר, מצד שני אמרתי לעצמי, שאני צריכה להישאר נאמנה לעצמי בלבד, ולקחתי בחשבון שבזה שאני מטיחה בה את הדברים אני עלולה לאבד את אבא שלי שהוא אדם נפלא(מה הוא עושה עם אמא שלי בדיוק???) אבל אני מאמינה שלפעמים בחיים צריך לקחת החלטות קשות כדי להרוויח משהו טוב יותר, וכך עשיתי.
שתהייה שבת חמה לכולם
לאחותי שתמיד הייתה הילדה הכי קטנה בכיתה - חולה עליה
הילד הכי קטן בכיתה
ביצוע: ציפי שביט
מילים: יהונתן גפן
לחן: עוזי חיטמן
הייתי הילד הכי קטן בכתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה.
בסוף השנה,
כשהיו מצלמים,
ואני, הנמוך,
תמיד עומד בסוף הילדים
על ארגז הפוך.
הילדים הגבוהים עומדים בשורה,
ופתאום אני מטר ועשרה,
ראשי נוגע בחגורה של המורה.
בלילה הייתי בוכה לי
בתוך השמיכות.
אלוהים, תעשה שלא יסתירו לי
ושאוכל לראות!
אני חושב שמישהו למעלה
שמע את הדברים,
כי עכשיו אני גם בן שבע
וגם מטר ועשרים.
אחרי ראש השנה החלטתי לעשות חשבון... עם עצמי, כולם יכולים להרגע...
אז מה היה לנו השנה?
נישאתי לבחור הכי מדהים עלי אדמות,
התחלתי ללמוד,
אני עומדת להיות דודה (ואף פעם לא הייתי דודה)
המון זמן לא כתבתי, לא הרגשתי שאני חלק מהקהילה, אני עדיין לא מרגישה ככה, אני איך לומר... ממוסדת, יש לי את החיים שלי, את החברים שלי(מהקהילה ולא מהקהילה), התכנסתי בפנוכו... טוב נו, לאחת כמוני זה הדבר הכי פשוט עלי אדמות. לפעמים אני מסתכלת על קשת ושואלת את עצמי איך ההפכים האלו מתאימים, הוא תמיד יתחבר עם כולם, אני תמיד אהייה יותר קשה להתחברות, הוא תמיד יצא למסיבות, אני אעדיף את השקט של הבית, אבל עובדה, חרף כל צקצוקי הלשון של "הנשמות הטובות" הכרנו, יצאנו, גרנו יחד, התחתנו, וזה תאמינו או לא היה "הדיל" הכי טוב שעשיתי בחיים שלי...
לכל השואלים, הייתה חתונה פיצוץ, אתם מוזמנים לשאול את מי שהיה, עד כדי כך נהנו בחתונה שאני אישית הייתי מוכנה לעבור אותה שוב 😄
ומאז לא מפסיקים לשאול אותי: "איך זה להיות נשואה?"
אז בטח כל הנשואים האלו שקוראים את מה שאני כותבת עכשיו עומדים לענות בדיוק כמוני: "אותו דבר"
החיים באמת אותו הדבר, עדיין קמים בבוקר יחד, מחייכים אחד אל השני(את קשת זה פרויקט להעיר - אבל מצד שני גם כיף) יוצאים אל השיגרה וחוזרים יחד הביתה...
אני פשוט מרגישה שהצעד הזה של החתונה נתן לי רשיון לעשות ילדים, תהרגו אותי, נוח לי עם המסגרת השמרנית של: "אמאבא נשואים, עושים ילדים מגדלים אותם במשפחתיות" על אף היותי סוטה, כזו אני, שמרנית.
בהזדמנות זו, אני רוצה להגיד לאיש שאיתי כמה דברים:
הפכת אותי למאושרת בנשים, אני אוהבת אותך, את החיוך שלך, את היכולת שלך לשדר איתי על אותו הגל, את העצבנות שלך ("בובי, אל תציקי!) אפילו לדחוף לך מרפק באמצע הלילה כי אתה נוחר לי בדיוק באוזן אני אוהבת. אני חושבת שעכשיו אני מבינה איך זה לאהוב בלי תנאים.
החום שלך, האהבה שלך, האמון שלך, אתה (אתה, אתה, אתה חמוד אתה) ואת מה שאיחלתי לחברים שלנו בחתונה שלהם אני מאחלת לנו, שנלך עוד 50 שנה שלובי זרועות ויגידו עלינו: "איזה זוג יפה"
__________________________________________________________________
התחלתי ללמוד, לקח לי 11 שנה להחליט, מהיום שסיימתי את הצבא כל הזמן שואלים אותי: "למדת?" או "מה את לומדת?" נכון, לקח לי זמן, אבל ביום שהחלטתי מה והבנתי שזו המטרה הלכתי על זה...
אז אתם בטח שואלים: "אז מה את לומדת?"
אני לומדת להיות מדריכת הכנה ללידה, תומכת לידה ושיאצו לנשים בהריון
(וניתן לכם שניה להרגע)
כן, כן, אני רוצה להיות בצד השמח של הסיפור הזה שניקרא הריון, בכלל כל התהליך הזה הוא קסם בעיני, וילדים אין ספק שהם שמחה, אז למה לא להביא אותם בכיף?
ילדות
ביצוע: יוסי בנאי
מילים: יוסי בנאי
לחן: יאיר רוזנבלום
זה מליון חלומות ואלפי משחקים
זה צבעים ושמות כסמלי ממתקים
זה אחים ואחות, נוף של עיר ופריחות
זה אבי ומי שנתנו לי את שמי
זה שבת של חמין וקידוש וחלה
זה ריחות של יסמין עם נרות הבדלה
ילדות, כן, ילדות.
זה לילות בהירים, זה לרוץ יחפים
זה טיול ושירים, זה מדריך בצופים
זה שכונת הפחים ואלפי חצרות
זה עציץ עם פרחים ובצל על קירות
זה מכות בשכונה ובעין פנס
זה פרוסה עם גבינה, זה בית ספר אליאנס
ילדות, כן, ילדות.
זה מקלט, משחקים וקולות מלחמה
ילדים ששותקים, זה מצור ואימה
זה גם שוק הדגים, תבלינים ופירות
זה רוכלים צועקים, תרנגול כפרות
זה סבי שידע בלילות חשוכים
לספר אגדה על מלכות ומלכים
ילדות, כן, ילדות.
זה חזה מפותח של ילדה משונה
זה כפתור שנפתח, זה סטירה ראשונה
זה חמש אבנים, זה לקפוץ על גגות
זה בתים ישנים, מדרגות מדרגות
זה לחזור מאוחר, זה לפחוד משדים
זה לרצות שמחר לא נהיה ילדים
ילדות, כן, ילדות.
אני מגיעה אליך וישר מתנפלת,
לא מעניין אותי שום דבר אחר חוץ ממך, אתה, אתה ואתה...
אבל אתה כתמיד שולט בעיניינים (בשבילך או בשבילי אתה עושה את זה?)
תופס אותי,
מעמיד אותי על מקומי ששום דבר לא ילך אם אני ימהר לאנשהו,
אני מתחננת שתיתן לי לעשות משהו, לגעת בך, ללטף אותך, למצוץ לך, להריח אותך, לעסות לך את הרגליים, אבל אתה בשלב ההענשה, ומתנה את כל אלה בנגיעה במקום אחד כל פעם, עד שתחליט אחרת:
"לא תמצצי לי ותלטפי לי את הביצים, רק תמצצי לי",
"לא תלקקי לי את הביצים ותעשי לי ביד, רק תלקקי לי את הביצים",
אבל אני הרי מתמרדת מטבעי, לא יכולה שלא לגעת בך עוד ועוד והעונש(או הבונוס - מי יודע) לא מאחר לבוא, אני מלקקת ומלטפת יחד, ואתה בלי לחשוב פעמיים מפליק לי, אני מופתעת, בהתחלה לא מבינה למה(מבינה אבל משחקת אותה נורא תמימה) לרגע אני נכנעת לך, אבל מתמרדת שוב...
אתה מחליט ללמד אותי לקח, לוקח את האזיקים וקושר אותי, משאיר אותי ככה, מתחננת לגעת בך, מקרב אלי רק את קצה הזין שלך, מכניס רק אותו, אני מתנפלת עליו, רוצה את כולו, ואתה רק טבעי מתמכר לשאיבה שלי, שוכח שלפני רגע התמרדתי נגד השליטה שלך, האדונות שלך.
אתה נעמד מעלי, מוריד על פני את הביצים שלך, ואני מתחילה ללקק, כמו מעדן טוב, שחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן, אחרי כמה דקות אתה מחליט שאפשר לשחרר אותי ומודיע לי שאתה מתחיל במסע לתחת שלי, והוא דווק מתחיל בכוס שלי, "אני אדאג לך, את תגמרי כדי שהגוף שלך יהיה רפוי מכל מתח, והכוס שלך מלא במיצים משגעים" אתה מתחיל ללקק לי את הדגדגן, פעם מלקק ופעם משפשף אותו באצבע שלך, אני כבר כ"כ חמה והאורגזמה הפראית פשוט מתפוצצת ממני והלאה, אני צורחת רוקעת ברגליים, נושכת אותך...
לאט לאט אני נרגעת, ואתה מתחיל להכין את העניינים, אתה משחרר אותי, אני מתחילה למצוץ לך ובמקביל אתה מחדיר לי שתי אצבעות לתחת, מבקש שאתחנן שתכניס את הזין שלך פנימה, שתכבוש אותי עד הסוף, "והיא הכנועה, עושה את דברו כמו המשרתים את צווי אדונים"... וזה אכן מה שאני עושה.
אח"כ אני כבר מתחרמנת מלראות אותך, אתה כולך מרוכז בלעשות לשנינו טוב ורואים את זה עליך, מכניס את הזין היפה והמושלם שלך לאט לאט לתוך הכוס שלי, כובש אותי מילימטר אחרי מילימטר, כל פעם קצת, אבל כ"כ הרבה...
הפנים שלך אומרות הכל, אומרות הצלחתי, הצלחתי לכבוש אותך... רציתי אותך ככה וכבשתי אותך...
את הגמירה שלך לא ניתן לתאר, אתה צורח שנידמה שכל הרחוב שומע אותך, באקסטזה מטורפת, אף פעם לא ראיתי אותך ככה, אבל אני מקווה לראות אותך ככה עוד הרבה פעמים...
אני נמצאת בבית קפה,אני בדרכי החוצה, ישבתי עם חברה, לא שמה לב שגם אתה שם, בדרכי לשירותים לפני שאני יוצאת אני מגלה אותך, מתחילה לחשוב מה אני עושה, לשמחתי החברה יצאה כמה דקות לפני ולכן אני יכולה להקרין את ההתרגשות הזו ממך, אתה קולט אותי, מבין את המיקריות, ומחליט לנצל אותה...
אני עוד לא יודעת מה הולך להיות ונכנסת לשירותים, אתה נעמד ליד השירותים ממתין מספר דקות שאני אצא מישם, ואיך שאני יוצאת אתה מציג את עצמך, כאילו מעולם לא הכרנו, ואתה מציע לשם הנוחות, שכדאי שניסע אליך הביתה, אני שואלת אותך למה נראה לך שאני אלך לגבר זר שהרגע הציג את עצמו בפני שמעולם לא הכרתי, הביתה, ואתה אומר שכדאי שאעשה כדבריך, עוד לא הרגת אף אחד.
אני מוקסמת ממך, מנסה להבין את המשחק, להבין את הכללים, להבין מה אתה רוצה ממני, עושה חושבים ומבינה שאעשה טוב לי ולך אם אכן ניסע אליך הביתה.
אנחנו נכנסים לאוטו שלי, אתה מכוון אותי איך מגיעים אליך, ובמקביל מתחיל לחרמן אותי, מלטף לי את החזה, לוקח את היד שלי ומעביר אותה על הזין שלך, אח"כ מלקק לאט את האצבעות שלי, באופן מפתיע אני לא מאבדת את השליטה בנהיגה.
מגיעים אליך, כמה דלתות ובלאגנים לבניין אחד, אני רוצה להיות כבר למעלה! במעלית אתה לא מתאפק, מנשק אותי, סוחט את השפתיים שלי, מושך אותם, מוצץ אותם, ועד שאתה מסיים אנחנו מול הדלת שלך, אתה פותח אותה, ואומר לי שלצורך האווירה אתה שם סרט כחול, (כאילו כבר לא שברת את הקרח והמסת אותי במעלית) אני מרגישה שאני חייבת לגמור אבל אתה לא מרשה לי, אתה מושיב אותי על הספה, פותח את המכנסיים ומוציא את הזין שלך החוצה, פוקד עלי למצוץ לך, ואני שמאושרת שסוף סוף אני יכולה לעשות לך טוב מתנפלת עליך, על הזין שלך, אבל אתה שולט בעיניינים ואומר לי "את תעשי את זה, לאט לאט,לא מעניין אותי כמה את חרמנית, אני נותן את ההוראות כאן!" אני נרגעת לרגע, מלקקת את הזין שלך לאט, שומעת אותך מתחיל להתנשם בכבדות, נהנה מכל ליקוק, "תלקקי לי את הביצים" אתה אומר ואני מצייתת לך, מלקקת אותן רוצה לאכול אותן, הסרט הכחול ברקע משגע את שנינו, הגניחות שלא שלנו, מתערבבות עם הגניחות שלנו, אתה מפסיק אותי ומתחיל להדליק נרות בבית, ופתאום אני רואה ניצוץ שלא ראיתי קודם בעיניים שלך, ואתה שואל אותי מה אם נעלה דרגה בכאב, לא נינשוך ולא נישרוט, לפחות בשלב הזה, ואתה רואה את הסימן שאלה בעיניים שלי, לוקח נר אחד, ואומר לי "את תמשיכי למצוץ לי ואני כבר יראה לך במה מדובר", וככה כשאני שוכבת על הספה שלך, הזין שלך בפה שלי אתה מטפטף לאט לאט חלב מהנר שאתה מחזיק ביד, אני מרגישה שאני בוערת מתה להיתפוצץ, כל האוירה הזאת חדשה לי, ביד אחת אתה מטפטף עלי את החלב וביד השניה מתחיל לחפור בתוכי, מנסה להכניס את כולה, אני לא מתנגדת, מרגישה טוב, גונחת, היד שלך בפנים, עושה לי דברים שלא חלמתי עליהם וכשאני בשיא האקסטזה אתה מוציא אותה, אומר לי "מה חשבת? שאני אסתפק במציצה? פעם שעברה לא זיינתי אותך בתחת, נתתי לך להתפנק, וויתרתי לך, זה ממש לא הולך לקרות היום, עד עכשיו פינקתי אותך כדי שתיפתחי לעניין" אני אומרת שכבר לא איכפת לי כלום, שתעשה מה שאתה רוצה, תן לי לגמור, להרפות את עצמי מהאקסטזה הזו ואני שלך, אתה משפשף לי את הדגדגן ואני גומרת,
אבל מתנה את החדירה לתחת בתנוחה, אני לא עומדת על ארבע, אתה תסתכל לי בעיניים כשאתה מזיין אותי בתחת, אני מרימה את התחת קצת יותר גבוה, אתה מכניס אותו לאט לאט כדי לא להכאיב לי, אני רואה את ההנאה על הפנים שלך, את הצורך הזה לכבוש כל חור בגוף שלי, את הפה כבשת מזמן, את הכוס גם, והתחת! החור של התחת, זה שאתה לא מוכן לוותר עליו, אתה כובש אותו ברגעים אלא ממש, אני מתחרמנת מלראות אותך ככה, אני רואה שאתה מת לגמור, אבל לא מרשה עוד לעצמך, רוצה להנות עוד קצת, עוד טיפה, אבל לכל דבר יש סוף, ואתה מחליט להפסיק להאבק בזה, נותן לעצמך להתפרץ, לגמור, אתה צורח! כמו שבחיים שלך לא צרחת! כמו שבחיים שלך לא גמרת!
*הערת המחברת - לא, האירוע לא קרה במציאות