לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הירהורים של אהבה

הירהורים יומיומיים שלי, כאלו שמנכרים וצריכים מקום להיות בו, רק כדי שלא ישארו בפנים...
רובם באים מאהבה, והלוואי שלעולם לא אכתוב כאן את המילה "שנאה"
לפני 19 שנים. 27 באוקטובר 2005 בשעה 17:06

אני עשיתי רישיון בגיל מאוחר (23) יחסית לבני גילי, כשכולם בבית הספר התלהבו מהרישיון שלהם אני ישבתי בשקט ואפילו לא קינאתי כי פחדתי לעלות על הכביש.

בגיל 23 החלטתי שדי, צריך לעשות עם זה משהו, אז עשיתי רישיון, ואין ספק חיי השתנו, זו השתדרגות לשמה...
מאז שהכרתי את בן זוגי (שיחייה) יוצא לנהוג הרבה, ולפעמים אני מגלה שלינהוג זה אחד הדברים היותר מפחידים שקיימים היום...

אז למי שמרים גבה עכשיו, זה לא שלא ידעתי את זה קודם, ידעתי בטח ידעתי (אחרת הייתי עושה רישיון בגיל 17 כמו כולם) זה רק שכאילו, תמיד אמרתי לעצמי הכל יהיה בסדר...

לאמא שלי יש משפט (עוד מעט תבינו איך הוא קשור) "זה לא שאני לא סומכת עליך, אני לא סומכת על נהגים אחרים בכביש) אז זהו, שהיא מה זה צודקת (האמתה יא גם לא סמכה עלי, אבל זה לא רלוונטי כרגע) אני אישית בנאדם שסומך רק על עצמו, וכשאני עולה על הכביש, אני יכולה להיות הנהגת הכי מעולה שיש(ואני אכן נהגת מעולה, בניגוד לתחזיות - תשאלו את קשת, אני לא נהגת טיפוסית)
אבל מי שנוהג יחד איתי על אותו כביש, לפעמים מתגלה כאידיוט שעלול לסכן את חיי (וכמובן חיי אחרים)
זה אותו אידיוט שלא עצר באדום - כי הוא מאחר, אז הוא גנב את הרמזור.
זה אותו אידיוט שלא מאותת אם הוא פונה ימינה, שמאלה או עובר בין נתיבים - אולי כי סתם הוא מתעצל להפעיל את האצבע שמפעילה את הוינקר.
זה אותו אידיוט שחותך אותי בכביש - כי מעצבן אותו להסתכל עוד חצי שניה במראה לראותאם הוא ביצע עקיפה מלאה כדי להיכנס לנתיב פנוי.
זה אותו אידיוט שלא יראה את הדרך אבל בכל זאת יבצע עקיפה בקו לבן - רק כי מי שנסע לפניו קצת "איטי" עבורו.

ולפעמים כשאני נוהגת ורואה את כל האידיוטים האלה - ובאותו זמן מנסה גם להתחמק מהם, אני שואלת את עצמי מה הסיכויים שלי להיות מעורבת בתאונה כזו שלא באשמתי?

ועם השאלה הזו, אני יוצאת כל יום לכביש...

(מישהו בכלוב למד סטטיסטיקה?)

תשמרו על עצמכם, ותשתדלו להיות פחות אידיוטים על הכביש.

לפני 19 שנים. 26 באוקטובר 2005 בשעה 17:37

אז חזרתי מיום ארוך בעבודה, ואמרתי לעצמי, סבבה, חוזרים לשקט של הבית לשלווה, ואז גיליתי שrega1 החליט להחזיק אותי עוד רגע אחד, ו... שיגר אלי שרביט(האמת הרגשתי משהו נוחת עלי כשניכנסתי הביתה...)

אז ככה, 3 דברים שלא ידעתם עלי:

1 - אני לא בנאדם של בוקר
2 - השם הפרטי שלי הוא לא השם שנולדתי איתו(כן, לא השם שנתנו לי הורי)
3 - אני יודעת לצטט עשרות מערכונים (בלי להניד עפעף) מהגששים, דרך יוסי בנאי וכלה באלי ומריאנו.

ומאחר ועכשיו אין לי ממש מה לעשות עם השרביט(לפחות היו עושים חבילה קומפלט ומוסיפים לזה כתר...)

אז אני מעבירה אותו לאנשים הבאים:

yosefus - שלא שם זין מה שכולם חושבים וכותב מה שהוא רוצה - שאחרים יתמודדו עם זה!!!
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=10076

ז'קי ומומו מהתקווה - שאיך אני יגיד לכם את זה? הבלוג שלהם הוא מתכון מדויק לחיוך - כפרה עליכם!
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=14011

ואחרון חביב אוראנוס - שהשיר שכתבת על הבטריה עדיין מהדהד בראשי (או לפחות התמונה שלה רצה בבית כמו שפן על בטריה) הסוטה הזה הוא אולי אתה, אבל הוא נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו 😄
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=4844

וכהרגלי בקודש איך אפשר לסיים בלי שיר?


הנה בא הקיץ וכולם בים,
מתמכרים, מתפנקים, על החול החם.
אחד חושב על בית, אחד על עבודה,
הלואי ולכולם תהיה שנה יפה.

עוד יהיה, עוד יהיה,
עוד יבוא שלום עלינו,
עוד יהיה! עוד יהיה.

הנה בא החורף, רוב הזמן גשום,
קר בבית ולא רוצים לקום.
אחד חושב על ילד, אחד על אהבה,
הלואי ולכולם תהיה שנה יפה.

עוד יהיה...

הנה אייבי נתן, על האניה,
הוא מפליג, לתוך החשכה,
יא חביבי אייבי, בהצלחה לך,
יש עמוק בלב תפילה אחת גדולה.

עוד יהיה...


עוד יהיה

ביצוע: אריק איינשטיין
מילים ולחן: אריק איינשטיין





לפני 19 שנים. 16 באוקטובר 2005 בשעה 11:02

לא קיבלתי אף הודעה מישום סוטה כאן בכלוב,
זה בגלל שפתאום אין סוטים בכלוב,
או אולי זה בגלל שכל הסוטים ממילא הפנימו שאני מקולרת...

מעניין!

יאללה חבר'ה הימורים!!!

לפני 19 שנים. 3 באוקטובר 2005 בשעה 7:16

תמיד אומרים בשנה הבאה, בשנה הבאה(הפחות מתמידים אומרים - מחר, מחר - אבל זה על אותו עיקרון)
בשנה הבאה אני אתחיל ללמוד,
בשנה הבאה אני יעבוד פחות ויהיה לי יותר זמן לעצמי,
בשנה הבאה אני אסע לחו"ל...
כמי שחלתה השנה ורבעון ממנה הייתה מושבתת, אני מסתכלת אחרת על הדברים...
אז קודם כל, לכל אלו שדאגו לי, שאלו לשלומי, עודדו אותי, הציעו הצעות שונות ומגוונות על מנת לקדם את ההבראה שלי, לכם קודם כל אני רוצה להגיד תודה ענקית!
תודה שהיה לכם איכפת, תודה שאפילו כשהייתי הכי מגעילה בעולם כי לא הרגשתי טוב, תמיד הייתם שם...
תודה עוד יותר ענקית אני רוצה להגיד לשלוש נשים מדהימות, שכל אחת מהן בדרכה שלה, עזרה, יעצה, עודדה, הצחיקה, התפללה וצ'טערת אם שכחתי עוד משהו שעשיתן, אז דומי, ים ובלה בלה, חיבוק ענק ענק של תודה בדרך אליכן...
ושנית,
אני מאחלת לעצמי לשנה הבאה בריאות, אהבה(לא שחסרה לי אבל שתמשיך להיות), אושר, שמחת חיים ורק דברים טובים...
הא, כן, והמשפט שהתחלתי איתו "בשנה הבאה", אני בהחלט יודעת שאי אפשר לעשות הכל באותו רגע, יש דברים שעושים עם הזמן והבשלות, אבל אני בהחלט לא מתכננת להמשיך לבזבז את הזמן הבלתי ידוע שנשאר לי כאן...

"כל שנה מתחילה בסימן שאלה
כתינוק המודד צעדיו
כמו זריחה מתגלה, על כנרת כחולה
ופניה לשמי מערב.

כל שעה מתחילה בסימן שאלה
כמו הלב הפועם לו קצובות.
כמו גבעול ירקרק שצומח בלאט
ופניו לפסגות הגבוהות.

זה נפלא ששנה מתחילה לה
בשיר וברוח טובה!
כל שנה מתחילה בסימן שאלה
ואנחנו נמצא לה תשובה.

כל שניה מתחילה בסימן שאלה
ולפני שתשוב היא תחמוק
כמו ליטוף רוח ים, שעולה מאי שם
ניגוניו עוד נשמע מרחוק."

ביצוע: להקת שיר
מילים: ניסן פרידמן
לחן: עמוס ברזל


לפני 19 שנים. 23 ביולי 2005 בשעה 20:56

עברתי 3 ימים קשים,
זה התחיל בכאבים בכל הגוף וחום, חשבתי שאני הולכת למות, לא יכולתי לקום מהמיטה.
ההמשך לא היה יותר טוב, חטפתי וירוס בקיבה, ולא, לא מנחם אותי שעוד הרבה חטפו את אותו הוירוס הזה יחד איתי, ולמה לא מנחם אותי? כי אני הייתי צריכה להתמודד כיפליים, גם עם הוירוס ששלח אותי כל 10 דקות הממוצע לשירותים וגם עם המחלה, ושאלתי את עצמי למה זה כ"כ מגיע לי???

זה נורא איך שהגוף שלנו יכול להידבק בכל דבר קטן כשהמערכת החיסונית חלשה במעט, וניחא כמה אני יכולה להלחם, כמה הגוף שלי יכול?

עברתי את התקופה הדיכאונית(אני חושבת, יכול להיות שאני עוד אחזור אליה)וכרגע אני בתקופה הכועסת, העצבנית, אני עצבנית נורא על כל מה שקורה לי, אולי זה איזה מנגנון, אבל אני ממש ממש כועסת, אני לא כועסת שיש לי את המחלה הזו, אני כועסת שאני לא מצליחה להבריא ממנה, אני מריחה עוד המון דמעות, עצבים ולחצים עד להבראה מלאה וגם על זה אני כועסת, אני כועסת כשכולם אומרים לי שיהיה בסדר, אני כועסת כשמנסים לעודד אותי שזו רק תקופה, אני כועסת כשצוחקים על כפל הראיה שלי(אבל מישום מה עוד מספיק מנומסת כדי לא לומר לאנשים בפרצוף שאני מאחלת להם יום אחד שיראו כפול ואז יבינו את גודל הצרה)אני כועסת שהגוף שלי בוגד בי, אני פשוט כועסת.

לפני 19 שנים. 20 ביולי 2005 בשעה 3:03

לא יכולה לשאת את זה יותר,
עברתי הלילה את הלילה הכי נורא שהיה לי בזמן האחרון.
אני פשוט לא יכולה עם זה יותר!

לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 16:06

התאשפזתי וחזרתי שוב הביתה, לא שיש חדש תחת השמש מלבד העובדה שסוף סוף זכיתי לראות ומיקרוב את "המיפלצת" הזו שיושבת לי שם בראש, או יותר נכון סביב העיניים, אתם לא מתארים לעצמכם כמה נורא זה לראות בצקות יושבות על עיצבי הראיה, מפחיד!

לא שאני מאחלת למישהו, אבל זכיתי לאישפוז של מלכה, חדר פרטי, פרופ' שהוא גם מנהל מחלקה שכל הזמן טורח לברר מה קורה איתי, מעדכן אותי, מסביר לי בסבלנות אין קץ מה הולכים לעשות לי, לצורך מה ומה תוצאות הבדיקות שלי.

אומרים שקשה למצוא אנשים טובים היום, וזה נכון, אדם כמוהו כבר מזמן לא פגשתי, בטח שלא בתחום הרפואה, רופאים היום ממהרים לדחוף חולים לשולחן הניתוחים, ממהרים לקבל החלטות פזיזות והכי גרוע להשאיר את החולים שלהם באפלה, לתת כמה שפחות אינפורמציה, ולדעתי זה הגרוע מכל, חוסר הידע...

זה לא שהוא הצליח לרפא אותי בשלושה ימים שהייתי בבית החולים, לא, הוא לא קוסם, אבל! הוא מעודד, ותומך, ותמיד נמצא שם כשאני צריכה(אפילו רק בשביל לשאול איזו שאלה)ואפילו בדברים שלא נאמרים הוא מבין.
האמונה שלי ברופא הזה היא חצי עיוורת, מעולם לא פגשתי רופא שהולך יד ביד עם מטופלת שלו כמו שהוא הולך יד ביד איתי, ולהאמין ברופא שלצידי, זה כבר חצי הדרך להבראה...
עכשיו כל שנותר לי, הוא להמשיך להאמין בי!

לפני 19 שנים. 10 ביולי 2005 בשעה 21:36

ביום רביעי קיבלתי בשורות רעות, הייתי בבדיקת עיניים ודווח לי לאחר הבדיקה כי הראיה שלי ירדה ב50% ואם הגוף שלי לא יגיב לטיפול התרופתי בזמן הקרוב נאלץ להיכנס לניתוח(שזה הדבר האחרון עלי אדמות שהייתי רוצה עכשיו).

מה שדחף אותי לעשות מעשה שאולי לא הייתי עושה אם בריאותי ומאור עיני לא היו מוטלים על כף המאזניים.
יום לאחר הבשורות הרעות הודעתי לאחותי ולבן זוגי שיבדלו שניהם לחיים ארוכים שאין מנוס חייבים להתפרץ ולהפוך שולחנון אצל הפרופ' הידוע בארץ לנוירולוגיה על מנת שיסכים לקבל אותי, שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא ניסיתי לקבוע אצלו תור, רק שאמרו לי שליעוץ נוירולוגי יש תור לעוד שנה, ואם אני חלילה ימשיך כך עוד שנה, אני, איך לאמר את זה, נו, מאוד בפשטות, אני ימות.

אז נסענו שלושתנו, והדרכתי את אחותי מה להגיד, ומסתבר שנפלנו שם על ערב חלש יחסית והוא הסכים לקבל אותי, הוא עודד אותנו שיהיה בסדר, וניסה ללכת בגישה קצת אחרת...

סוף הסיפור הוא, שאחרי שהתפרצנו כך(בתרבותיות, לא היו שם מכות ולא צעקות) גם זכינו לאבחנה(שאגב כבר ידענו אותה - אבל לא מזיק לשמוע את זה מפרופ' בכיר כמוהו) גם זכינו לרצון לעזור, וגם זכינו להנחה אדירה בתשלום על היעוץ(טוב, פרופ' שעולה הון ללכת להתייעץ איתו).

היום חזרתי אליו, וגם הניסיון האחרון לנקז ממני נוזלים בסופ"ש נכשל, לצערי עלי להתאשפז שוב, ובקרוב, אבל הפעם אני בידיים שלו, וזה עושה את כל ההבדל, מבחינתי אני מאמינה בו, וסומכת עליו בעיניים עצומות...

אני אולי פייטרית לא קטנה, אבל מתחיל להימאס עלי המצב הזה וניצני שבר ראשונים מתחילים לבצבץ, המחלה הזו פשוטו כמשמעו הורסת את חיי, הן בריאותית, הן זוגית, מכל כיוון זה פשוט נורא, ואני עצמי, הלביאה שנלחמה ברופאים בבית חולים, במזכירות המעצבנות, בבירוקרטיה הנוראית, אני שואלת את עצמי, מתי הסדק הקטן הזה יהפוך לשבר של ממש ואהפוך לשבר כלי?
כמה אדם חולה יכול לסבול ולספוג?
:-(

לפני 19 שנים. 5 ביולי 2005 בשעה 9:15

אני יודעת שיש אנשים יותר חולים ממני,
אני יודעת שיש דברים יותר גרועים ממה שיש לי,
אני יודעת שאנשים סובלים מהמון דברים לא רק ממחלות,
ועל אף שאני יודעת את כל זה, קשה לי להיות אופטימית.
חודש עבר מאז אושפזתי לראשונה, ומאז התחלתי להילחם, ככה סתם באמצע החיים נחתה עלי המחלה הזו, ואני כמו שאתם יודעים לא יודעת להיות חולה, כבר אמרתי את זה...

אחרי האישפוז השני החלטתי להקשיב לחברה וללכת לעשות טיפול אלטרנטיבי, הדבר הזה בראש ובראשונה העמיד אותי על הרגליים, וזה היה חשוב! מישום שעד הטיפול שכבתי במיטה וקשת טען שתיקשרתי איתו ועם אחרים רע ביותר.
נו, אז כבר יש במה להתנחם, אני עומדת על הרגליים ומסוגלת לנהל שיחה נורמלית, מה נשאר? אה... כן, אני רואה כפול, כל דבר פעמיים, נכון זה נשמע משעשע, זה לא! זה סוחט כוחות רבים, שלא לומר על הבעיות "הקטנות" כמו לרדת מדרגות, ללכת ברחוב ולא להיתקל באנשים, הדבר הזה פשוטו כמשמעו הורס את חיי...
ואם חשבתם שהרופאים אמפאטים אלי... טעיתם, יש תחושה באוויר שהם מנסים לסלף, או להסתיר ממני עובדות, כל פעם אני צריכה להתעקש ו"לעמוד על שלי" כדי לקבל תורים לבדיקות או לקבל תשובות שגם אני יבין אותן(כלומר שירדו אל העם וידברו עיברית לא רק בשפה הרפואית).

אל תטעו, אני לא מרחמת על עצמי, בכלל לא, ואני יודעת שבסופו של דבר אני אנצח את המחלה הזו, חבר טוב אמר לי אתמול בטלפון, שיש לי כושר השרדות מעולה, אני אנצח את זה, אבל אין זה אומר שאני מחליקה בקלילות מעל הקשיים והמוקשים הנקראים בדרכי, והקושי הגדול ביותר שלי, הוא לא להיכנע למחלה הזו, הוא להתעקש להבריא,
אני מתעקשת.

לפני 19 שנים. 16 ביוני 2005 בשעה 10:34

צריך להעביר קורסים מזורזים "בלהיות חולה" ואני לא מדברת על חולה נפש, אני מדברת על חולה בגוף...
זה התחיל לפני שלושה חודשים לערך, הכאב ראש הזה לא עזב אותי ולו לרגע, ככה הלכתי שלושה חודשים, כשזה נהייה רע מיום ליום והגיע להכי גרוע(מבחינתי) תיזזתי את בן זוגי למיון, אמונתי אמרה לי: "לא ששים לאשפז היום, יעשו לך כמה בדיקות, יתנו לך כדורים וישלחו אותך הביתה" אז זהו! שלא, היא בגדה בי האמונה הזו...עשו לי כמה בדיקות ו... אישפזו אותי, עכשיו כמו שאמרתי, אני לא יודעת להיות חולה, אני פשוט מתעבת בתי חולים, ומיתוך התיעוב הזה התנהגתי, כל יום כל היום אמרתי שאני רוצה הביתה, ולא ממש הקשיבו לי, במקום זה, בדקו אותי, דקרו אותי, הכאיבו לי ובסוף! עלו על מה יש לי...
לא אתחיל להסביר לכם במדויק מה מסתובב לו שם בראש אצלי, רק אומר לכם דבר אחד, סבתא שלי תמיד אומרת, שלהיות חולים זה ביום אחד להבריא לוקח זמן, אז את המחלה הזו גם לא קיבלתי ביום אחד, טיפחתי אותה במשך 3 חודשים תמימים, ויקח לי כמעט כפול זמן להיפטר ממנה...
מעולם לא הייתי כ"כ בחוסר פעולה כמו שאני מאז שוחררתי מבית החולים, פשוט אין לי את הכוח... להיות פעלתנית כמו שהייתי אמרתי לכם, אני לא יודעת להיות חולה...



"הוא קם באמצע הלילה
והחדר חשוך וזר
מגשש דרכו בחושך
ורגלו נתקלת בכר
הוא קם באמצע הלילה
כואב וחשוך ומר
הוא פתח את התריס לרוח
והצית סיגריה ביד
שמזמן שכחה לנוח
ומזמן לא ליטפה דבר
הוא פתח את התריס לרוח
והביט כך בעד החלון
איך זכר כמעט שכוח
מסרב ללכת לישון
והביט כך כמעט רגוע
ומלא ראותיו בעשן
והחדר חשוך וזר לו
והחדר מכר נושן
ושיר ששום איש לא שר לו
הזדמר, הכאיב והובן."

מילים: נתן זך
לחן: יוני רכטר