התאשפזתי וחזרתי שוב הביתה, לא שיש חדש תחת השמש מלבד העובדה שסוף סוף זכיתי לראות ומיקרוב את "המיפלצת" הזו שיושבת לי שם בראש, או יותר נכון סביב העיניים, אתם לא מתארים לעצמכם כמה נורא זה לראות בצקות יושבות על עיצבי הראיה, מפחיד!
לא שאני מאחלת למישהו, אבל זכיתי לאישפוז של מלכה, חדר פרטי, פרופ' שהוא גם מנהל מחלקה שכל הזמן טורח לברר מה קורה איתי, מעדכן אותי, מסביר לי בסבלנות אין קץ מה הולכים לעשות לי, לצורך מה ומה תוצאות הבדיקות שלי.
אומרים שקשה למצוא אנשים טובים היום, וזה נכון, אדם כמוהו כבר מזמן לא פגשתי, בטח שלא בתחום הרפואה, רופאים היום ממהרים לדחוף חולים לשולחן הניתוחים, ממהרים לקבל החלטות פזיזות והכי גרוע להשאיר את החולים שלהם באפלה, לתת כמה שפחות אינפורמציה, ולדעתי זה הגרוע מכל, חוסר הידע...
זה לא שהוא הצליח לרפא אותי בשלושה ימים שהייתי בבית החולים, לא, הוא לא קוסם, אבל! הוא מעודד, ותומך, ותמיד נמצא שם כשאני צריכה(אפילו רק בשביל לשאול איזו שאלה)ואפילו בדברים שלא נאמרים הוא מבין.
האמונה שלי ברופא הזה היא חצי עיוורת, מעולם לא פגשתי רופא שהולך יד ביד עם מטופלת שלו כמו שהוא הולך יד ביד איתי, ולהאמין ברופא שלצידי, זה כבר חצי הדרך להבראה...
עכשיו כל שנותר לי, הוא להמשיך להאמין בי!
לפני 19 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 16:06
