ביום רביעי קיבלתי בשורות רעות, הייתי בבדיקת עיניים ודווח לי לאחר הבדיקה כי הראיה שלי ירדה ב50% ואם הגוף שלי לא יגיב לטיפול התרופתי בזמן הקרוב נאלץ להיכנס לניתוח(שזה הדבר האחרון עלי אדמות שהייתי רוצה עכשיו).
מה שדחף אותי לעשות מעשה שאולי לא הייתי עושה אם בריאותי ומאור עיני לא היו מוטלים על כף המאזניים.
יום לאחר הבשורות הרעות הודעתי לאחותי ולבן זוגי שיבדלו שניהם לחיים ארוכים שאין מנוס חייבים להתפרץ ולהפוך שולחנון אצל הפרופ' הידוע בארץ לנוירולוגיה על מנת שיסכים לקבל אותי, שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא ניסיתי לקבוע אצלו תור, רק שאמרו לי שליעוץ נוירולוגי יש תור לעוד שנה, ואם אני חלילה ימשיך כך עוד שנה, אני, איך לאמר את זה, נו, מאוד בפשטות, אני ימות.
אז נסענו שלושתנו, והדרכתי את אחותי מה להגיד, ומסתבר שנפלנו שם על ערב חלש יחסית והוא הסכים לקבל אותי, הוא עודד אותנו שיהיה בסדר, וניסה ללכת בגישה קצת אחרת...
סוף הסיפור הוא, שאחרי שהתפרצנו כך(בתרבותיות, לא היו שם מכות ולא צעקות) גם זכינו לאבחנה(שאגב כבר ידענו אותה - אבל לא מזיק לשמוע את זה מפרופ' בכיר כמוהו) גם זכינו לרצון לעזור, וגם זכינו להנחה אדירה בתשלום על היעוץ(טוב, פרופ' שעולה הון ללכת להתייעץ איתו).
היום חזרתי אליו, וגם הניסיון האחרון לנקז ממני נוזלים בסופ"ש נכשל, לצערי עלי להתאשפז שוב, ובקרוב, אבל הפעם אני בידיים שלו, וזה עושה את כל ההבדל, מבחינתי אני מאמינה בו, וסומכת עליו בעיניים עצומות...
אני אולי פייטרית לא קטנה, אבל מתחיל להימאס עלי המצב הזה וניצני שבר ראשונים מתחילים לבצבץ, המחלה הזו פשוטו כמשמעו הורסת את חיי, הן בריאותית, הן זוגית, מכל כיוון זה פשוט נורא, ואני עצמי, הלביאה שנלחמה ברופאים בבית חולים, במזכירות המעצבנות, בבירוקרטיה הנוראית, אני שואלת את עצמי, מתי הסדק הקטן הזה יהפוך לשבר של ממש ואהפוך לשבר כלי?
כמה אדם חולה יכול לסבול ולספוג?
:-(
לפני 19 שנים. 10 ביולי 2005 בשעה 21:36
