הירהורים של אהבה

אני יודעת שיש אנשים יותר חולים ממני,
אני יודעת שיש דברים יותר גרועים ממה שיש לי,
אני יודעת שאנשים סובלים מהמון דברים לא רק ממחלות,
ועל אף שאני יודעת את כל זה, קשה לי להיות אופטימית.
חודש עבר מאז אושפזתי לראשונה, ומאז התחלתי להילחם, ככה סתם באמצע החיים נחתה עלי המחלה הזו, ואני כמו שאתם יודעים לא יודעת להיות חולה, כבר אמרתי את זה...

אחרי האישפוז השני החלטתי להקשיב לחברה וללכת לעשות טיפול אלטרנטיבי, הדבר הזה בראש ובראשונה העמיד אותי על הרגליים, וזה היה חשוב! מישום שעד הטיפול שכבתי במיטה וקשת טען שתיקשרתי איתו ועם אחרים רע ביותר.
נו, אז כבר יש במה להתנחם, אני עומדת על הרגליים ומסוגלת לנהל שיחה נורמלית, מה נשאר? אה... כן, אני רואה כפול, כל דבר פעמיים, נכון זה נשמע משעשע, זה לא! זה סוחט כוחות רבים, שלא לומר על הבעיות "הקטנות" כמו לרדת מדרגות, ללכת ברחוב ולא להיתקל באנשים, הדבר הזה פשוטו כמשמעו הורס את חיי...
ואם חשבתם שהרופאים אמפאטים אלי... טעיתם, יש תחושה באוויר שהם מנסים לסלף, או להסתיר ממני עובדות, כל פעם אני צריכה להתעקש ו"לעמוד על שלי" כדי לקבל תורים לבדיקות או לקבל תשובות שגם אני יבין אותן(כלומר שירדו אל העם וידברו עיברית לא רק בשפה הרפואית).

אל תטעו, אני לא מרחמת על עצמי, בכלל לא, ואני יודעת שבסופו של דבר אני אנצח את המחלה הזו, חבר טוב אמר לי אתמול בטלפון, שיש לי כושר השרדות מעולה, אני אנצח את זה, אבל אין זה אומר שאני מחליקה בקלילות מעל הקשיים והמוקשים הנקראים בדרכי, והקושי הגדול ביותר שלי, הוא לא להיכנע למחלה הזו, הוא להתעקש להבריא,
אני מתעקשת.