הירהורים של אהבה

אני עשיתי רישיון בגיל מאוחר (23) יחסית לבני גילי, כשכולם בבית הספר התלהבו מהרישיון שלהם אני ישבתי בשקט ואפילו לא קינאתי כי פחדתי לעלות על הכביש.

בגיל 23 החלטתי שדי, צריך לעשות עם זה משהו, אז עשיתי רישיון, ואין ספק חיי השתנו, זו השתדרגות לשמה...
מאז שהכרתי את בן זוגי (שיחייה) יוצא לנהוג הרבה, ולפעמים אני מגלה שלינהוג זה אחד הדברים היותר מפחידים שקיימים היום...

אז למי שמרים גבה עכשיו, זה לא שלא ידעתי את זה קודם, ידעתי בטח ידעתי (אחרת הייתי עושה רישיון בגיל 17 כמו כולם) זה רק שכאילו, תמיד אמרתי לעצמי הכל יהיה בסדר...

לאמא שלי יש משפט (עוד מעט תבינו איך הוא קשור) "זה לא שאני לא סומכת עליך, אני לא סומכת על נהגים אחרים בכביש) אז זהו, שהיא מה זה צודקת (האמתה יא גם לא סמכה עלי, אבל זה לא רלוונטי כרגע) אני אישית בנאדם שסומך רק על עצמו, וכשאני עולה על הכביש, אני יכולה להיות הנהגת הכי מעולה שיש(ואני אכן נהגת מעולה, בניגוד לתחזיות - תשאלו את קשת, אני לא נהגת טיפוסית)
אבל מי שנוהג יחד איתי על אותו כביש, לפעמים מתגלה כאידיוט שעלול לסכן את חיי (וכמובן חיי אחרים)
זה אותו אידיוט שלא עצר באדום - כי הוא מאחר, אז הוא גנב את הרמזור.
זה אותו אידיוט שלא מאותת אם הוא פונה ימינה, שמאלה או עובר בין נתיבים - אולי כי סתם הוא מתעצל להפעיל את האצבע שמפעילה את הוינקר.
זה אותו אידיוט שחותך אותי בכביש - כי מעצבן אותו להסתכל עוד חצי שניה במראה לראותאם הוא ביצע עקיפה מלאה כדי להיכנס לנתיב פנוי.
זה אותו אידיוט שלא יראה את הדרך אבל בכל זאת יבצע עקיפה בקו לבן - רק כי מי שנסע לפניו קצת "איטי" עבורו.

ולפעמים כשאני נוהגת ורואה את כל האידיוטים האלה - ובאותו זמן מנסה גם להתחמק מהם, אני שואלת את עצמי מה הסיכויים שלי להיות מעורבת בתאונה כזו שלא באשמתי?

ועם השאלה הזו, אני יוצאת כל יום לכביש...

(מישהו בכלוב למד סטטיסטיקה?)

תשמרו על עצמכם, ותשתדלו להיות פחות אידיוטים על הכביש.