הירהורים של אהבה

אם כן, בבקשה תפנה אלי בפרטי...

רבות כתבו על "האהבה"
המילה, התחושה, הכמיהה

אף אחד לא באמת יודע מה היא, כולנו יודעיםש אנחנו הופכים להיות קצת אחרים כשמצאנו אותה, והרבה אחרים כשאנחנו מאבדים אותה.

אך בימים אלו אני נמצאת בתוכה, מתחממת תחת חומה הנעים ולכן החלטתי שעם קצת (הרבה) קיצ'יות אכתוב לאיש שלי מהי האהבה הזו בשבילי:

אהבה - זה להרגיש את הגוף הקריר שלך על הגוף החם שלי כשאתה נכנס לישון אחריי.
אהבה - זה לעבור יום קצת מטריף בעבודה ופתאום הטלפון מצלצל ובצד השני של הקו אני שומעת אותך אומר: "אני רק רציתי להגיד תודה שהזמנתם אותי לאולפן שלא יהיה דיסאינפורמציה" במבטא רוסי כבד.
אהבה - זה לדעת שאפשר לדבר איתך על הכל, מטוב ועד רע.
אהבה - זה כששנינו עייפים, מתים מעייפות ועדיין מצחיקים האחד את השניה עד דמעות.
אהבה - זה לנג'ס לך כדי שתעשה גם דברים שטובים לך ורק לך.
אהבה - זה כששמים את המזרון שלי על הגג של האוטו שלך, יורד גשם, אנחנו מתים מעייפות ובכל זאת אני שואלת אותך: "אתה מושך חזק?" ולראות אותך מהצד השני צוחק.
אהבה - זה לסדר את הבית שלנו יחד ואח"כ לא לצאת מהמיטה כל השישבת.

אהבה - כ"כ מסובכת, כ"כ מסבכת,
אבל אני פשוט אוהבת אותך.

"קצב הליכתה
קמט בשמלתה
הם שיעידו הם שיגידו
שדבק בה טעם האהבה

עשב בשערה
ושתי עיניה גם מספרות עליה
שהיא באה מאהבה

שמץ של מבוכה
קסם בחיוכה
הם שיסבירו הם את סודה יסגירו
שהיא באה מאהבה

כמה שהיא יפה
אור על פניה נח
ורואים עליה
שהיא באה מאהבה

ריח
שדה פורח
ומשפתיה עולה ובא
טעם
רוצה עוד פעם
לטעום את טעם האהבה"


ביצוע: יהודית רביץ
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: יהודית רביץ

לאחרונה אני מרגישה שאתה רודף אחרי, אחרי האושר שלי, ואני שואלת את עצמי לא פעם מה לעזאזל אתה רוצה??? יש כאלו שיאמרו שאולי אני רודפת אותך, שהרי אתה מת ואני חיה, אז אולי הם צודקים... אבל... אני עדיין רואה אותך פה ושם, כאילו עובר לי בזווית של העין.
אז החלטתי ליידע אותך:(אתם שם למעלה בטח רואים הכל, אבל אם זה לא היה ברור לך) יש לי את האיש שלי עכשיו, ואני אוהבת אותו, הוא מצחיק אותי, וצוחק איתי, הוא נבון וחכם, ויפה, ומחייך בלי סוף.
אז תניח לי, לא רוצה לראות אותך לא בזווית של עין ולא בכלל, אני מבטיחה לעלות לקבר שלך כשיום השנה יגיע, אבל עד אז, שב שם למעלה, ותהנה מזה שטוב לי, גם ככה אין לך הרבה מה לעשות בעניין אני כאן, אתה שם.

******************************************************************************
הרבה פעמים מסתובב לי בראש איך זה שהאנושות הגיע לאן שהגיע, בואו נסתכל רגע, אנחנו עובדים המון שעות, סוגרים את עצמינו בתוך בניינים גדולים, 24 שעות ביממה לא תמיד מספיקות לנו, ואנחנו כל הזמן רודפים אחרי משהו (אבל מה?)
הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, שהייתי רוצה יותר להיות קצת בבית, או להיות עם חברים, או עם משפחה, וזה יוצא ממש לעיתים רחוקות.
מעטים הימים שאני יוצאת לפני 6 בערב מהעבודה, ובן זוגי עובד עוד יותר ממני, ותמיד בתחילת כל יום, כשאנחנו יוצאים בבוקר לעבודה יחד, אנחנו חולקים האחד עם השניה את הפנטזיה שאולי היום, סוף סוף נצא מוקדם!!!
זה לא קורה, ואז מגיע סופ"ש, זהו שפעם לפני שהכרתי את האיש האהוב שלי, סופ"שים היו קודש "להתעפצות" טוטאלית, הייתי נעה בין המיטה למחשב, קצת טלויזיה קצת שינה, והמון מנוחה, לא לעשות כלום, עכשיו חיים בזוג כאן, זה לא שאני חלילה מתלוננת, ממש לא, אבל בזוג זה לעשות יותר דברים, ההורים שלו, ההורים שלי, החברים, אז סופ"ש הוא מנוחה מסוג אחר קצת...ובקיצור רמת "ההתעפצות" ירדה פלאים...

אני יודעת שהדיון הזה, קריירה או משפחה, עבודה או חברים הוא נדוש, אבל בכל זאת... הייתי רוצה לחזור יותר לפעם, לפני עידן האינטרנט והסלולרי, לפני שהבוסית שלי ידעה שהיא יכולה להתקשר אלי גם כשאני בבית, כשאפשר היה לצאת לרחוב בלי יותר מידי בלאגנים בראש, כשעוד אפשר היה לשחק "למטה"(יש מישהו שלא מכיר את המושג?) במקום שילדים יתקעו ליד המחשב, שעוד חינכו ילדים לערכים מסויימים...

כפי שאני רואה את הדברים מנקודת המבט שלי, העולם והחברה שאנו חיים בהם היום, יביא את האנושות כולה, לאסון.
יש משפט שאומר: "יש הרבה דרכים להרס עצמי, המהירה ביותר: הימורים, הנעימה ביותר: נשים, הבטוחה ביותר: הטכנולוגיה"
ואני חושבת שזה נכון, אין יותר ערכי משפחה(או שיש מעט מאוד)אנחנו מדברים עם הקרובים לנו או במיילים או בסלולרי(מי המציא את הדבר המטומטם הזה???) הילדים שלנו גדלים להיות חומריים (תגידו, אתם חושביםש הם יודעים מה זה קלאס, וקפיצה בחבל, ומחניים וחמש אבנים???)

אז תשאלו מה נשאר לי עצמי מכל זה? אני אומר לכם, נשארה לי האמונה בעצמי, שאת ילדיי אגדל בדרך שבה אני חושבת שתהייה הכי טובה להם, עם הערכים הנכונים.


"כשנהיה בני שבעים ושלוש
נחבק זה לזו זול לזה את הראש
ונשכב במנוחה בין הגיל לשמיכה
ונמתין ונמתין לשיחה

כשנהיה בני שבעים ושלוש
ניזכר איך בילינו בילינו עד בוש
בין ימים ולילות בין קמטי אשליות
שנזקין אם נמתין לבאות

אבל היום כולנו בני עשרים
ואם יותר אז מה אם קצת נגזים
שיער פרוע וחיוך שובב
זה דבר שהולך הולך ולא שב
אז חבק ונשק, נשק עוד פעם
מי ידע אם נדע, נדע את הטעם?!
נה נה נה נה נה נה נה נה נה

אם נזכה לשבעים ושלוש
נחבוק נכדים ונחיה אגדות
נתנדנד במנוחה בין הגיל למבוכה
ונשתוק כך בתוך אנחה

אם נזכה לשבעים ושלוש
ניזכר איך היינו מטפסים על הברוש
ורצים במשובה אל הגיל שעוד בא
לספר לספר אהבה..."

ביצוע: עופרה חזה
מילים: בצלאל אלוני
לחן: שלמה "במבו" כהן

תגידו לי, מי זה שהמציא את העונה הזו חורף? מי חשב על זה בכלל??? אני אישית הייתי מסתפקת ב3 עונות.
קיץ - כי הוא סבבה ואפשר ללכת לים ולעשות חיים
אביב - כי יש אחלה פריחה - ויפה לטייל
וסתיו - שיהיה טיפונת קריר כדי שאני יוכל להיצמד לאיזה בן זוג אהוב ולהגיד:"קר לי תחבק אותי" (תקראו לי קיצ'ית - לא איכפת לי)

אבל בואו ננסה רגע לדבר ברצינות, בשביל מה לנו חורף??? ולא אני לא מדברת על זה שמפלס הכנרת עולה, אני מדברת על הקושי לקום בבוקר ולצאת מהמיטה החמה, להרטב בגשם, מכוניות שמשפריצות על הולכי רגל,
והגדולה מכל - השפעת!!! (מישהו ניחש, אני כותבת את הבלוג הזה עכשיו כי אני חולה, אחרת, סתם הייתי שונאת את החורף, אבל גם קר וגם להיות חולה??? יש גבול למה שאני יכולה לשאת).
כל מי שאני מדברת איתו אומר לי, כולה חורף, אוטוטו נגמר, זה לא שיש לנו חורף כל השנה או משהו, לא נורא חודשיים שלושה יהיה קצת קר, אז שתדעו לכם, שאני נורא סובלת בחורף, אני מתעבת את העונה הזאת...

ורק כדי שאלוהים לא תכעס עלי (כי מי יודע מה מה הבת זונה הנקמנית הזו יכולה לעשות - כל הקרדיטים לתאור הזה מגיעים לזיקית הנפלאה) אני אסיים בשיר חורף... - זה מה יש, הקיץ עוד רחוק...

"נספר פה על הקיץ
שהולך ונעלם
מטריות ומגפיים
מוציאים מהמחסן

עכשיו - כבר לא
נלך לים
ונלבש כפפות
וסוודר חם

כי חורף
השמש נעלמת בחורף
הגשם מטפטף על העורף
חורף - וקר
חורף - צריך ללבוש
מעיל כל החורף
וגשם מטפטף עך העורף
חורף - וקר

כל הקיץ - הסתובבנו
בין הרים ובין סלעים
וברכת רצנו טסנו
הו מה טוב ומה נעים

עכשיו - רק בוץ
ושלוליות
אין ברירה
הקיץ עוד רחוק

כי חורף
השמש נעלמת בחורף
הגשם מטפטף על העורף
חורף - וקר
חורף - צריך ללבוש
מעיל כל החורף
וגשם מטפטף עך העורף
חורף - וקר

נספר פה על הקיץ
שהולך ונעלם..."

ביצוע: גידי גוב
מילים: יואל לרנר
לחן: אבנר קנר

אז זהו, קפצתי למים העמוקים, המים שחששתי שיהיו קרים ולא נעימים...
אז כמה טוב לחזור למעגל העבודה, נהניתי ביום הראשון שלי בעבודתי.

רק דבר אחד חסר לי עכשיו...כנראה שאיפשהו בתוך תוכי, אני עדיין רוצה שהוא יבוא...

"הנה עברה שעת חצות
בשדרה המוכרת
עוד שלוש מרפסות
עד הברוש מול ביתך

בחלון יש עוד אור
וצללית בו עוברת
לא אוכל לעצור
את השב אל דלתך

איך כל מה שעשיתי
לא הועיל לא עזר
בעינייך הביטי

כבד שתיקה ויחף
אכנס אל החדר
אהובך העייף
מתחנן על נפשו

איך כל מה שעשיתי
לא הועיל לא עזר
בעינייך הביטי

בעינייך הביטי
מי אלייך חזר
ואומר לך טעיתי"

ביצוע: יהורם גאון
מילים: אהוד מנור
לחן: בועז שרעבי

שנה חדשה, עבודה חדשה, התחלה חדשה...

אני לוקחת נשימה עמוקה עמוקה, לקראת כל אלו, אך הראש מורם ואני מחייכת, כמו מרחפת מעל חיי ורואה שמהיום הכל יהיה הרבה יותר טוב.

"הידיים מושכות החוצה מהחום
ומגבת עוטפת
והכל מתבהר ומישהו חותך
חיבורי הטבור
וריחות לא דומים ומים חמים ואויר
משהו בריאות פוקע ובתוך שניה אחת...

שב בשקט, זה גן חדש, פה לא בוכים
ו"שלום כיתה אלף"
אותיות, סימנים וכל הציונים
אל הלוח ניגש
ומורה עצבני, אתה או אני ועלבון
רק בקושי התרגלת, ומחדש!

התחלות, כל ההתחלות...

הוא מתוק הכאב למי שמתאהב
וההיא לא יודעת
היא יושבת בצד ואיך עוברים על יד
ושלום במקרה
איך אומרים את השם בלי לגמגם, להסמיק
בלי שאף אחד סביב ירגיש והשמועה תצא.

המסדר יעבור לאוטובוס אפור
וייצא אל השטח
מנגנון משומן, ומי חניך תורן
וציוד לחתום
ומדים חדשים, כל החושים בהיכון
כל הגוף עובר איתך מנוח לדום!

התחלות, כל ההתחלות...

כל פעם שלט, כל פעם דלת
משהו לא מוכר, מפחיד או לא רגיל
מולך כמו שחמט, לא מתקדמים צעד
אתה בכלים הלבנים,
אתה תמיד מתחיל.

ואז בית קטן וחדר מאורגן
וחוזה וטבעת
ושלום לעובדים, אנחנו מפעילים את פסי הייצור
ושיחות על הורים, והצירים ופתאום
מישהו חותך את חיבורי הטבור!!"

ביצוע: דני רובס
מילים ולחן: דני רובס

אני עומדת להתחיל עבודה חדשה,
ופעם ראשונה בחיים שלי אני מפחדת מזה,
העבודה הזו, היא שונה לחלוטין מכל מה שעשיתי עד היום, היא לא עבודה כזו של אחרי צבא, היא לא עבודה של סטודנטים, היא עבודה של מבוגרים, הנה אמרתי את זה, אני הולכת לעבוד בעבודה של מבוגרים, נגמרו המשחקים, פעם ראשונה בחיים שלי שחתמתי על חוזה עבודה אישי, פעם ראשונה שאני מקבלת עלי, תפקיד שכולל אחריות על אנשים אחרים.

הפחד מהצלחה תמיד היה חבוי אצלי, כל חיי בניתי, הרסתי, בניתי, הרסתי...בשנים האחרונות למדתי לבנות ולשמור על הקיים, יש כאלו שיגידו שזה התקדמות, אבל עד לרגע זה, הרגע בו קיבלתי את הבשורה שהתקבלתי לעבודה הזו, עבדתי בעבודות שמחליפים, כי נמאס, כי יש שחיקה גדולה ומהירה, כל מוקדי השירות שעבדתי בהם, כל החברות שמשאירות את העובדים שלהן "קטנים קטנים" , זה מאחורי.

אתמול דיברתי עם חברה טובה שלי, ה-חברה שלי, מי שמכיר אותי יודע שהיא אישתי, אל תצחקו אנחנו כ"כ מכירות האחת את השניה שאנחנו כמו זוג נשוי, ואמרתי לה שאני מפחדת, מפחדת להצליח, מפחדת להתקדם, בתוך כל המילים המעודדות שהיא אמרה, היא אמרה משהו שלא יוצא לי מהראש, היא אמרה לי:
"יקירתי, אני לא מכירה עוד מישהו מהחברים המשותפים והלא משותפים שלנו, שיכול לבצע את התפקיד הזה יותר טוב ממך, את לא קופצת מעל הפופיק, את מתאימה פיקס לתפקיד"

לא, לא, שלא תבינו לא נכון, אני מאמינה בעצמי, וביכולות שלי, אין לי שום ספק, אני יודעת מה אני שווה, הבעיה היא אחרת, היא שורשית יותר, היא טבועה בי, הבעיה שלא יכול לקרות בחיי משהו טוב בלי שיקרה רע, אירועים קודמים בחיי הציבו את התנאי הזה כעובדה, אני בערך כמו מדינת ישראל, מתאבלת ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וחוגגת את יום העצמאות מיד אח"כ, רק אצלי זה הפוך, תמיד כשאני חוגגת משהו, בא האסון, ככה זה בחיים שלי, כן, יש לי עובדות שמאמתות את דבריי, ותמיד כשחשבתי שאולי כשיקרה המשהו הטוב הבא אז הכל יהיה בסדר, "הוירוס" שעושה לי תמיד רע בחיים לא יתקוף אותי הפעם, ואני אוכל להנות משמחה מלאה.

אז עכשיו, בעודי מספרת לכם על פחדיי מהצלחה, אני שואלת את עצמי, מה יהיה אחרת כאן? האם זה יהיה אחרת?
דיברתי עם אחת מחברותי האהובות לפני מספר שעות במסנג'ר, ואמרתי לה, שראיתי באיזשהו סרט סצנה, שבחורה אחת אמרה לשניה, שבעלה תמיד רצה להגיע ל"שם", אתם יודעים, עוד מטרה, ועוד מטרה, אבל ברגע שהוא הגיע "לשם" הוא גילה שאין "שם".
אז חברתי אמרה לי, נכון, אחרי שאנחנו מגשימים את המטרות שלנו, בית, ילדים, כסף, נגלה שתמיד יהיה חסר לנו משהו ותמיד אחרי שנמלא את החוסר נגלה שיש "שם" עוד משהו, עד שנגיע אליו ונגלה שהוא איננו...

אז הצלחתי להשיג עבודה שרציתי, והצלחתי לעלות בדרגה מבחינת תפקיד בגיל יחסית צעיר, אבל הפחד הזה נמצא בתוכי, ואני לא יודעת איך לתעל אותו לדברים טובים, ברור לי שאת האנרגיות הטובות שלי אני צריכה להזין כל הזמן, לשמור אותן גבוהות, אבל איך לעזאזל עושים את זה?

פעם מישהי סיפרה לי שהיא הלכה על חוף הים באילת, והיא ראתה מן קבר קטן שהיה עליו שלט שהיה כתוב בו: "כאן קבורות כל הצרות", אולי אני אלך לחוף הים אכתוב את כל הפחדים שלי על פתק אקבור אותו ואכתוב: "כאן קבורים כל הפחדים" זה יעזור?

"עוד מעט ויכבו הפנסים
ואת תהיי לבד
ותביטי אל הלילה האפל
מחכה שיתבהר ולומדת להכיר
את הספק שמנכר

עוד מעט וילכו האנשים
ואת תהיי לבד
ותביטי אל חדרך המתרוקן
וחשש מה מתגנב
שהבית שאת גרה בו
איננו כלל ביתך

אי שם בין אוהבייך שהיו לך
לא חשבת שיש עוד מקום לאהבה
לא ראית שכל מה שיש בתוך לבנו
זה אותו דבר שאנחנו מחכים
ולא רואים ומחכים ומסרבים

עוד מעט והלילה יגמר
ואת תהיי שרועה לבדך
על מיטתך הלבנה
מאבדת את עצמך
מסתתרת מהשחר שדופק על חלונך

אי שם בין אוהבייך שהיו לך
לא חשבת שיש עוד מקום לאהבה
לא ראית שכל מה שיש בתוך לבנו
זה אותו דבר שאנחנו מחכים
ולא רואים ומחכים ומסרבים"

ביצוע: גלי עטרי
מילים ולחן: אילן וירצברג

אם הייתי צריכה לצעוד צעד אחד, רק אחד בכדי לזכות באהבה, האם הייתי צועדת?
אם הייתי צריכה לצעוד צעד אחד, רק אחד בכדי לזכות במקום עבודה טוב, האם הייתי צועדת?
אם הייתי צריכה לצעוד צעד אחד, רק אחד בכדי לפגוש את המוות, האם הייתי צועדת?
אם הייתי צריכה לצעוד צעד אחד, רק אחד כדי לפגוש את החיים, האם הייתי צועדת?
אם הייתי צריכה לצעוד צעד אחד, רק אחד כדי לפגוש את האושר, האם לעזאזל הייתי צועדת???

איך לפעמים אנחנו מרחק של צעד אחד, רק אחד...

"צעד אחד לפני הנהר
השמש מכה שורפת עיניים
רבים הגיעו עד כאן וחזרו
מותשים בצמא וזקוקים למים

צעד אחד לפני התהילה
מגיע עייף מגיע רצוץ
דרכים קצרות הן קשות פי כמה
מרגיש כמו לקראת כשלון חרוץ

הלב מתרוקן הכח אוזל
רגעים עזובים רגעים חסרי-אל
אל תכסה את פניך בצל
זה לא יגמר לנו כאן לפתע

צעד אחד לפני האהבה
למה אתה נרתע כמו מפחד
בוחן מילים ודרכי נסיגה
עם כל זאת הרי נשאר ביחד

הלב מתרוקן הכח אוזל
רגעים עזובים רגעים חסרי-אל
אל תכסה את פניך בצל
זה לא יגמר לנו כאן לפתע"

ביצוע: גלי עטרי
מילים: אסתר שמיר
לחן: שפי ישי

וכבר נדמה שדשתי בזה, וחזרתי לדוש, אבל זה לא מניח לי, יאמרו אנשים, זה לא מניח לך כי את דשה בזה...(סינדרום הביצה והתרנגולת)
ואני בכלל רוצה להחזיר את הזמן לאחור, לימים שלא הכרתי אותו בכלל, לימים שהייתי בטוחה שאין על פני היקום הזה גבר שמתאים לי, שאוכל לומר לעצמי שאיתו אני רוצה לבלות את שארית חיי, עד שהוא הגיע לא היה גבר כזה, ועכשיו גם אין.כי הוא הלך.

לא אל תאמרו לי שהוא יבוא, שלכל סיר יש מכסה, שאולי הוא לא היה המכסה הנכון, אל תנחמו בשום צורה, זה לא מכהה את הכאב, בכל יום אני מרגישה געגוע עז אליו, רצון להיות איתו, אבל בשונה מפעם, אני לא בוכה, אני אפילו לא מצליחה לבכות, אני פשוט מרגישה מתוסכלת, לא מוכנה להשלים מצד אחד שזהו, נגמר, לא יחזור עוד, ופוחדת שאין כמוהו יותר...

וכולה מה יש בו? כן, כן חשבתי גם על זה, בואו אני אומר לכם מה יש בו, כשהייתי כבת 23 ישבתי וכתבתי אילו תכונות אני רוצה שיהיה בגבר שאחייה איתו את שארית חיי(יענו אתחתן איתו), עד גיל 26 כמעט 27 חיפשתיהו, ומצאתי, מצאתי את האיש, שמירב התכונות שרשמתי לעצמי היו לו, ועוד הרבה מעבר... אז כן, יש בו את כל מה שאני מחפשת(טוב לא הכל, הוא נמוך מידי לטעמי, אבל זה זניח)

האם אאלץ לחכות עוד 26 שנה עד שאמצא אחד נוסף כמוהו? האם הוא קיים?

ויותר גרוע, אני מרגישה שאטמתי את עצמי, אני לא חברותית כמו פעם, אני לא נחמדה כמו פעם, אני לא כמו פעם, הכהות הזו מעצבנת ומבורכת כאחד...

"מי ישמע בלילה
רחש לחש
ובעורפי אז יגע

מי יקיץ לא פעם
ורעד יחלוף בו
מי לצידי ירגע

מי יתעצב
ויתאהב בי
כמו חייו בכפי

רק אתה
אין לי אחר
לגרש עננים ממצחי
לחדש את האש
לנחש את כוחי
מי יחזיק בי
מי יביט
מבט כמו נשיקה
מי אם לא
אתה

מי ילך בחושך
על חבל מתוח
כמו לוליין בזירה

מי פשוט יהיה לי
כמו לחם או מים
חום של מעיל בקרה

מי יאבק
ויתחזק בי
כמו חייו בכפי

רק אתה
אין לי אחר...

הנה סופה מתקרבת
בהמון - איפה אני
ומה כבר יכול להיות לי
קרוב כמו רצוני

רק אתה
אין לי אחר
לגרש עננים ממצחי
לחדש את האש
לנחש את כוחי
מי יחזיק בי
מי יביט
מבט כמו נשיקה
מי אם לא
אתה"

ביצוע: ריטה
מילים ולחן: לא ידוע
גירסה עברית: רחל שפירא

אני רוצה לישון, אבל לא מרגישה עייפה
אני רוצה לאכול, אבל לא מרגישה רעבה
אני רוצה לצחוק, אבל מרגישה עצובה
אני רוצה להיות, אבל מרגישה לא קיימת

איך אפשר להיות ובו בזמן לא להיות?
מזמן לא הרגשתי ככה:
נטולת כוחות,
נטולת אושר,
נטולת יכולת להניע את עצמי...

אני מרגישה שחזרתי שנתיים אחורה, לתיפקוד לצורך תיפקוד, לא לצורך חיים...
כבר לא משנה מה אני אוכלת, כמה אני ישנה, האם אני עושה דברים שטובים לי? או האם אני הולכת אחורה?

גם חזרתי להתגעגע, נראה לי שזה הרגש היחיד שקיים בתוכי עכשיו, הגעגועים, געגועים לאנשים שאני יודעת שכבר לא יחזרו, אני יודעת את זה, אני אפילו בטוחה בזה.
שרון, האבדה הגדולה של חיי, לא יקום מהקבר,
עידו, האבדה השניה של חיי, לא יתפוס את עצמו יום אחד(כפי שקיוותי) ויגיד לעצמו: "שוקו היא האישה של חיי, איך לא ראיתי את זה? אני חייב לחזור אליה" זה לא יקרה...
אני תמיד מתגעגעת לאותם גברים(שלא תגידו שאני לא עקבית) ויש סיבה למה אני מתגעגעת תמיד דווקא לשניים האלו, אבל היא לא רלוונטית כרגע...
מה שכן רלוונטי הוא, שאני רוצה, אני משוועת לסדר בחיים שלי אך כל פעם מרגישה שיש משהוא שדופק את התוכניות שלי, אז אני שואלת: האם אלו החיים? כל הזמן הזה אנחנו עומלים קשה כדי שהחיים שלנו יהיו מה שאנחנו רוצים שהם יהיו, זה לשווא?
תמיד יבוא משהו שיקלקל לנו את החוויה? את האושר?
יש משפט שאומר:"אנחנו מתכננים תוכניות, ואלוהים צוחק מלמעלה" האם?
שאם כך, אז כן, אלוהים הוא רק סאדיסט(כפי שכבר כתבתי כתגובה בבלוג של המכשפה),ולנו אין אפילו מילת ביטחון.

כולם שואלים אותי מה אני מחפשת, לכן אני מביאה את השיר הבא, כמה שלווה, ואושר, ונחת יש בו, זה בדיוק מה שאני רוצה:

אחרי שכל זה יגמר

אחרי שכל זה יגמר, ניקח שמיכה גדולה ותיק קטן
קצת עוגיות, תה וסוכר
נמצא פינה שאף אחד עוד לא חילל, להתפנק בה
עד מאוחר, איך שנבחר
עד שנבער
אחרי שכל זה יגמר, נהייה כבר בטח במקום אחר
שקט, מתוק, את תתקרבי
ומשהו, אנ'לא יודע מה
יבשיל בי כמו בקצה ענף עץ החיים
את תקטפי, את תתעטפי בי
ואני אוהב אותך
את יודעת שהגחלים שלוחשות בתוכי
הן מחשבות שלך
אחרי שכל זה יגמר, נהיה הר געש שעומד לפרוץ
הדק דרוך, קפיץ משתחרר
אני ארצה אותך כמו שאף פעם אף אחד עוד לא רצה
כמו מטורף, כמו משורר
כמו שחסר לך
איך אני אוהב אותך
את יודעת שהגלחים מלחשות בתוכי
את הסודות שלך
אחרי שכל זה יגמר לא נאלץ יותר לסגת
איש לדרכו, איש למעשיו
איש לבית, איש למעשיו.
אחרי שכל זה יגמר אני ארצה אותך
כמו שאף פעם אף אחד עוד לא רצה, אף אחד...


מילים, לחן, ביצוע - דני רובס