לאחרונה אני מרגישה שאתה רודף אחרי, אחרי האושר שלי, ואני שואלת את עצמי לא פעם מה לעזאזל אתה רוצה??? יש כאלו שיאמרו שאולי אני רודפת אותך, שהרי אתה מת ואני חיה, אז אולי הם צודקים... אבל... אני עדיין רואה אותך פה ושם, כאילו עובר לי בזווית של העין.
אז החלטתי ליידע אותך:(אתם שם למעלה בטח רואים הכל, אבל אם זה לא היה ברור לך) יש לי את האיש שלי עכשיו, ואני אוהבת אותו, הוא מצחיק אותי, וצוחק איתי, הוא נבון וחכם, ויפה, ומחייך בלי סוף.
אז תניח לי, לא רוצה לראות אותך לא בזווית של עין ולא בכלל, אני מבטיחה לעלות לקבר שלך כשיום השנה יגיע, אבל עד אז, שב שם למעלה, ותהנה מזה שטוב לי, גם ככה אין לך הרבה מה לעשות בעניין אני כאן, אתה שם.
******************************************************************************
הרבה פעמים מסתובב לי בראש איך זה שהאנושות הגיע לאן שהגיע, בואו נסתכל רגע, אנחנו עובדים המון שעות, סוגרים את עצמינו בתוך בניינים גדולים, 24 שעות ביממה לא תמיד מספיקות לנו, ואנחנו כל הזמן רודפים אחרי משהו (אבל מה?)
הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, שהייתי רוצה יותר להיות קצת בבית, או להיות עם חברים, או עם משפחה, וזה יוצא ממש לעיתים רחוקות.
מעטים הימים שאני יוצאת לפני 6 בערב מהעבודה, ובן זוגי עובד עוד יותר ממני, ותמיד בתחילת כל יום, כשאנחנו יוצאים בבוקר לעבודה יחד, אנחנו חולקים האחד עם השניה את הפנטזיה שאולי היום, סוף סוף נצא מוקדם!!!
זה לא קורה, ואז מגיע סופ"ש, זהו שפעם לפני שהכרתי את האיש האהוב שלי, סופ"שים היו קודש "להתעפצות" טוטאלית, הייתי נעה בין המיטה למחשב, קצת טלויזיה קצת שינה, והמון מנוחה, לא לעשות כלום, עכשיו חיים בזוג כאן, זה לא שאני חלילה מתלוננת, ממש לא, אבל בזוג זה לעשות יותר דברים, ההורים שלו, ההורים שלי, החברים, אז סופ"ש הוא מנוחה מסוג אחר קצת...ובקיצור רמת "ההתעפצות" ירדה פלאים...
אני יודעת שהדיון הזה, קריירה או משפחה, עבודה או חברים הוא נדוש, אבל בכל זאת... הייתי רוצה לחזור יותר לפעם, לפני עידן האינטרנט והסלולרי, לפני שהבוסית שלי ידעה שהיא יכולה להתקשר אלי גם כשאני בבית, כשאפשר היה לצאת לרחוב בלי יותר מידי בלאגנים בראש, כשעוד אפשר היה לשחק "למטה"(יש מישהו שלא מכיר את המושג?) במקום שילדים יתקעו ליד המחשב, שעוד חינכו ילדים לערכים מסויימים...
כפי שאני רואה את הדברים מנקודת המבט שלי, העולם והחברה שאנו חיים בהם היום, יביא את האנושות כולה, לאסון.
יש משפט שאומר: "יש הרבה דרכים להרס עצמי, המהירה ביותר: הימורים, הנעימה ביותר: נשים, הבטוחה ביותר: הטכנולוגיה"
ואני חושבת שזה נכון, אין יותר ערכי משפחה(או שיש מעט מאוד)אנחנו מדברים עם הקרובים לנו או במיילים או בסלולרי(מי המציא את הדבר המטומטם הזה???) הילדים שלנו גדלים להיות חומריים (תגידו, אתם חושביםש הם יודעים מה זה קלאס, וקפיצה בחבל, ומחניים וחמש אבנים???)
אז תשאלו מה נשאר לי עצמי מכל זה? אני אומר לכם, נשארה לי האמונה בעצמי, שאת ילדיי אגדל בדרך שבה אני חושבת שתהייה הכי טובה להם, עם הערכים הנכונים.
"כשנהיה בני שבעים ושלוש
נחבק זה לזו זול לזה את הראש
ונשכב במנוחה בין הגיל לשמיכה
ונמתין ונמתין לשיחה
כשנהיה בני שבעים ושלוש
ניזכר איך בילינו בילינו עד בוש
בין ימים ולילות בין קמטי אשליות
שנזקין אם נמתין לבאות
אבל היום כולנו בני עשרים
ואם יותר אז מה אם קצת נגזים
שיער פרוע וחיוך שובב
זה דבר שהולך הולך ולא שב
אז חבק ונשק, נשק עוד פעם
מי ידע אם נדע, נדע את הטעם?!
נה נה נה נה נה נה נה נה נה
אם נזכה לשבעים ושלוש
נחבוק נכדים ונחיה אגדות
נתנדנד במנוחה בין הגיל למבוכה
ונשתוק כך בתוך אנחה
אם נזכה לשבעים ושלוש
ניזכר איך היינו מטפסים על הברוש
ורצים במשובה אל הגיל שעוד בא
לספר לספר אהבה..."
ביצוע: עופרה חזה
מילים: בצלאל אלוני
לחן: שלמה "במבו" כהן
לפני 19 שנים. 18 בפברואר 2005 בשעה 21:47