הירהורים של אהבה

אני עומדת להתחיל עבודה חדשה,
ופעם ראשונה בחיים שלי אני מפחדת מזה,
העבודה הזו, היא שונה לחלוטין מכל מה שעשיתי עד היום, היא לא עבודה כזו של אחרי צבא, היא לא עבודה של סטודנטים, היא עבודה של מבוגרים, הנה אמרתי את זה, אני הולכת לעבוד בעבודה של מבוגרים, נגמרו המשחקים, פעם ראשונה בחיים שלי שחתמתי על חוזה עבודה אישי, פעם ראשונה שאני מקבלת עלי, תפקיד שכולל אחריות על אנשים אחרים.

הפחד מהצלחה תמיד היה חבוי אצלי, כל חיי בניתי, הרסתי, בניתי, הרסתי...בשנים האחרונות למדתי לבנות ולשמור על הקיים, יש כאלו שיגידו שזה התקדמות, אבל עד לרגע זה, הרגע בו קיבלתי את הבשורה שהתקבלתי לעבודה הזו, עבדתי בעבודות שמחליפים, כי נמאס, כי יש שחיקה גדולה ומהירה, כל מוקדי השירות שעבדתי בהם, כל החברות שמשאירות את העובדים שלהן "קטנים קטנים" , זה מאחורי.

אתמול דיברתי עם חברה טובה שלי, ה-חברה שלי, מי שמכיר אותי יודע שהיא אישתי, אל תצחקו אנחנו כ"כ מכירות האחת את השניה שאנחנו כמו זוג נשוי, ואמרתי לה שאני מפחדת, מפחדת להצליח, מפחדת להתקדם, בתוך כל המילים המעודדות שהיא אמרה, היא אמרה משהו שלא יוצא לי מהראש, היא אמרה לי:
"יקירתי, אני לא מכירה עוד מישהו מהחברים המשותפים והלא משותפים שלנו, שיכול לבצע את התפקיד הזה יותר טוב ממך, את לא קופצת מעל הפופיק, את מתאימה פיקס לתפקיד"

לא, לא, שלא תבינו לא נכון, אני מאמינה בעצמי, וביכולות שלי, אין לי שום ספק, אני יודעת מה אני שווה, הבעיה היא אחרת, היא שורשית יותר, היא טבועה בי, הבעיה שלא יכול לקרות בחיי משהו טוב בלי שיקרה רע, אירועים קודמים בחיי הציבו את התנאי הזה כעובדה, אני בערך כמו מדינת ישראל, מתאבלת ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וחוגגת את יום העצמאות מיד אח"כ, רק אצלי זה הפוך, תמיד כשאני חוגגת משהו, בא האסון, ככה זה בחיים שלי, כן, יש לי עובדות שמאמתות את דבריי, ותמיד כשחשבתי שאולי כשיקרה המשהו הטוב הבא אז הכל יהיה בסדר, "הוירוס" שעושה לי תמיד רע בחיים לא יתקוף אותי הפעם, ואני אוכל להנות משמחה מלאה.

אז עכשיו, בעודי מספרת לכם על פחדיי מהצלחה, אני שואלת את עצמי, מה יהיה אחרת כאן? האם זה יהיה אחרת?
דיברתי עם אחת מחברותי האהובות לפני מספר שעות במסנג'ר, ואמרתי לה, שראיתי באיזשהו סרט סצנה, שבחורה אחת אמרה לשניה, שבעלה תמיד רצה להגיע ל"שם", אתם יודעים, עוד מטרה, ועוד מטרה, אבל ברגע שהוא הגיע "לשם" הוא גילה שאין "שם".
אז חברתי אמרה לי, נכון, אחרי שאנחנו מגשימים את המטרות שלנו, בית, ילדים, כסף, נגלה שתמיד יהיה חסר לנו משהו ותמיד אחרי שנמלא את החוסר נגלה שיש "שם" עוד משהו, עד שנגיע אליו ונגלה שהוא איננו...

אז הצלחתי להשיג עבודה שרציתי, והצלחתי לעלות בדרגה מבחינת תפקיד בגיל יחסית צעיר, אבל הפחד הזה נמצא בתוכי, ואני לא יודעת איך לתעל אותו לדברים טובים, ברור לי שאת האנרגיות הטובות שלי אני צריכה להזין כל הזמן, לשמור אותן גבוהות, אבל איך לעזאזל עושים את זה?

פעם מישהי סיפרה לי שהיא הלכה על חוף הים באילת, והיא ראתה מן קבר קטן שהיה עליו שלט שהיה כתוב בו: "כאן קבורות כל הצרות", אולי אני אלך לחוף הים אכתוב את כל הפחדים שלי על פתק אקבור אותו ואכתוב: "כאן קבורים כל הפחדים" זה יעזור?

"עוד מעט ויכבו הפנסים
ואת תהיי לבד
ותביטי אל הלילה האפל
מחכה שיתבהר ולומדת להכיר
את הספק שמנכר

עוד מעט וילכו האנשים
ואת תהיי לבד
ותביטי אל חדרך המתרוקן
וחשש מה מתגנב
שהבית שאת גרה בו
איננו כלל ביתך

אי שם בין אוהבייך שהיו לך
לא חשבת שיש עוד מקום לאהבה
לא ראית שכל מה שיש בתוך לבנו
זה אותו דבר שאנחנו מחכים
ולא רואים ומחכים ומסרבים

עוד מעט והלילה יגמר
ואת תהיי שרועה לבדך
על מיטתך הלבנה
מאבדת את עצמך
מסתתרת מהשחר שדופק על חלונך

אי שם בין אוהבייך שהיו לך
לא חשבת שיש עוד מקום לאהבה
לא ראית שכל מה שיש בתוך לבנו
זה אותו דבר שאנחנו מחכים
ולא רואים ומחכים ומסרבים"

ביצוע: גלי עטרי
מילים ולחן: אילן וירצברג