הירהורים של אהבה

כשהחלטתי לכתוב היום שאלתי את עצמי אם להתחיל מבשורות טובות או בשורות פחות טובות, והחלטתי להתחיל מהטובות...

אחותי ילדה לפני שלושה ימים בת מקסימה העונה לשם נעם(היא עוד לא באמת עונה... אבל אני מבטיחה לכם היא תענה!) לשמחתי אחותי ביקשה ממני עוד במהלך ההריון לתמוך בה בזמן הלידה במקביל לבן זוגה(לכל הלא יודעים, אני לומדת להיות תומכת לידה ואטוטו מסיימת את הלימודים) וכך גם עשיתי, מלבד כמובן התהליכים הנפשיים שאחותי חוותה ואני חוותי הצלחתי לתמוך בה גם כאחות וגם התומכת לידה, וגאוותה לא ידעה שובע שכשעה לאחר הלידה נתנה לי אחותי פידבק שידעתי מתי היא צריכה את עזרתי ומתי לקחת צעד אחורה ובעיקר מתי לתת להם כזוג את הזמן האינטימי שלהם יחד... שמחתי שהצליח לי...

ואתם בטח שואלים למה בכותרת יש גם את המילה התיישנות, אה, זה בגלל שהחלטתי להניח לדברים ישנים לא לתקוף אותי יותר.
מאז ומעולם הקשר ביני ובין אמא שלי היה לא טוב, התקשורת בנינו קלוקלת מאוד, רק שאני במקום לשים לזה סוף המשכתי לנסות ליישר את ההדורים כל פעם מחדש, כשאני סופגת לא פעם את חוסר הסיפוק שלה ממני(הן בתור ילדה והן בתור אישה בוגרת).
לפני הלידה של אחותי הזמנתי אותם להתארח אצלנו כשאחותי תלד, והם אכן באו, רק שאחרי יומיים כאן אמא שלי החליטה לפתוח איתי בשיחה שאני לא הבנתי את משמעותה(באמת לא הבנתי מה היא לעזאזל רוצה ממני) ומהשיחה הזו התפתח ויכוח קולני וחריף כשבסופו של דבר עשיתי לעצמי את ההחלטה בראש שעכשיו אני אומרת הכל! ומפסיקה להיות הבת המנומסת זו שמבליגה בשביל שקט תעשייתי, וכך עשיתי, אמרתי כל מה שהיה לי להגיד, כמובן שאמא שלי הסתכלה על אבא שלי כאילו היא לא מבינה על מה כל המהומה, דבר שלא הפריע לי להמשיך את צעקות הטרנדו שלי(עד שהשתחרר לי הסעיף דווקא דיברתי איתה יפה מאוד, רק שהיא יודעת ללחוץ במקומות הנכונים ולכן ההתפרצות) בסופו של דבר לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית...
הם קיפלו את הדברים שלהם ונסעו הביתה...

מצד אחד אמרתי לעצמי חבל שככה זה ניגמר, מצד שני אמרתי לעצמי, שאני צריכה להישאר נאמנה לעצמי בלבד, ולקחתי בחשבון שבזה שאני מטיחה בה את הדברים אני עלולה לאבד את אבא שלי שהוא אדם נפלא(מה הוא עושה עם אמא שלי בדיוק???) אבל אני מאמינה שלפעמים בחיים צריך לקחת החלטות קשות כדי להרוויח משהו טוב יותר, וכך עשיתי.

שתהייה שבת חמה לכולם

לאחותי שתמיד הייתה הילדה הכי קטנה בכיתה - חולה עליה

הילד הכי קטן בכיתה

ביצוע: ציפי שביט
מילים: יהונתן גפן
לחן: עוזי חיטמן



הייתי הילד הכי קטן בכתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה.

בסוף השנה,
כשהיו מצלמים,
ואני, הנמוך,
תמיד עומד בסוף הילדים
על ארגז הפוך.

הילדים הגבוהים עומדים בשורה,
ופתאום אני מטר ועשרה,
ראשי נוגע בחגורה של המורה.

בלילה הייתי בוכה לי
בתוך השמיכות.
אלוהים, תעשה שלא יסתירו לי
ושאוכל לראות!

אני חושב שמישהו למעלה
שמע את הדברים,
כי עכשיו אני גם בן שבע
וגם מטר ועשרים.