ברית דם

אז מה היה לנו כאן?

בדרך כלל אני לא זוכרת חלומות, מלבד אלה שבהקיץ...

הבוקר התעוררתי דקה אחרי שסגרתי פינה בתוך חלום מזעזע.
ברור שבמציאות דבר כזה לא יכול לקרות, אבל בתוך חלום שהרגיש כל כל מציאותי, זה היה אפילו על גבול המפלצתי.
היה גם רגע שאמרתי לעצמי בתוך החלום שאם זה חלום, אני רוצה כבר להתעורר.
ואיזה קול פנימי אמר לי שם "אין ממה, זו המציאות שלך"

עכשיו שואלת את עצמי אם אני צריכה לקחת אוויר ולהתחיל לפענח באיזה חלק של המציאות שלי הוא נוגע.

אני אוהבת דברים קשים,
אבל יותר אוהבת אותם כשהם כמו תפוח, אפרסק או סוכריות על מקל...
לא אוהבת דברים קשים כמו מחשבות...

כמו שאפשר לראות,
יש סמרטטת ויש סמרטטת.
כל מה שצריך, זה קצת שכל 😄

אבל יש שליחים שחייב לירות בהם.

היום היה לי יום לא מוגדר.
לא היה לי כח או מומנטום נכון לקנות סיגריות.
התקשרתי לחברת השליחויות וביקשתי שיביאו לי קופסא.
יחד עם זה ביקשתי במבה, קולה, מקופלת וכיפכף.
הוא הביא לי הכל בשקית שחורה והלך.
הגיע הרגע של הסיגריה ואני מגלה שהוא הביא לי לייט.
לא סובלת לייט.
התקשרתי
"התבלבלת בסיגריות"
"זה קריטי?"
"לא, סתם התקשרתי לשאול מה שלומך"
"הא אני סבבה"
"הא..?"
"אה סליחה, היית רצינית..."
אתה בא להחליף לי?"
"אני קצת עמוס, את לא יכולה לרדת שניה להחליף?"
"אם היה בא לי לרדת שניה, הייתי יורדת לקנות מההתחלה לא?"
"כן"
"אז?"
"אממממ עד מתי את ערה?"
"עד עכשיו!"
"אז אם את כבר הולכת לישון, למה זה דחוף?"
"אתה אמיתי?"
"לא באמת....אני סתם שואל..."
"קיצר בוא!"
"טוב טוב אני בא"
5 דק'
10 דק'
20 דק'
30 דק'
40 דק'
60 דק'

פתחתי ת'קופסא בלית ברירה.

שעה וחצי, דפיקות.
"היי, תביא אני אחליף לך רגע..."
"ביי!"

הייתי יכולה לירות בו
אבל אני לא בעד אלימות.

שמישהו כבר יזיז את הקממבר שלי!

הילדים שלי לא מתנהגים בהתאם, אם זה היה שוקולד או ממתקיים אחרים, הם כבר היו גומרים לי הכל.
בקממבר הם לא נוגעים ואני גומרת הכל לבד.
לא בריא לשומנים :)

קורה שאחת לתקופה אני חושבת ביני לביני על התופעה הלא מוסברת הזו, גבר שיש לו חברה ומנסה להשכיב את החברה הכי טובה שלה.
בעבר כשעוד הייתי צעירה ונאיבית, חשבתי שזה סתם כי הוא לא אוהב את החברה שלו במאה אחוז.
אח"כ התחלתי לחשוב שאולי הוא אוהב אותה ביותר ממאה אחוז, רק שהסקס לא טוב ולכן הוא מנסה להשלים את מה שחסר.
אח"כ אח"כ, כבר חשבתי שזו מעין מניפולציה להשתלט על כל מה שיש לחברה שלו.

היום, אני חושבת שזו אולי פנטזיה שמתפתחת כמעט אצל כל גבר, אבל מעט מאד ינסו לממש אותה.

"אני מתכוון להציע לה נישואים"
"וואיייי איזה יופי!! היא תהיה מאושרת!!"
"כי?"
"מה זה כי...כי היא אוהבת אותך"
"הא..."
"מה זה הא..."
"הא...סתם חשבתי שה'כי' זה כי אני שווה אולי?!"
"ברור ימצחיק, בטח שאתה שווה"
"כמה שווה?"
"אממממ....שווה עד כדי כך שהיא בטוח תגיד 'כן'"
"הא..."
"מה יש לך עם ה'הא' הזה.."
"לא כי....חשבתי שווה יותר את יודעת..."
"אני לא"
"לא משנה"
"טוב.."
"טוב כן משנה"
"אז?"
"אז.....את חושבת שאני שווה זיון?"
"מה נסגר איתך? נדפק לך הביטחון העצמי?"
"תעני לי"
"כן"
"אז בואי נעשה את זה"
"כן בטח"
"כן בטח"
"זדיין"
"לא אני לבד, את ואני"
"זדיין 2! היא החברה הכי טובה שלי"
"ואני?"
"אתה גם"
"אז למה לא מגיע לי?"
"אתה נורמלי? אתה חבר! וגם חבר של חברה!"
"זה מה שאני רוצה ממך מתנה לחתונה"
"בחיים לא"
"ואם היא תאשר?"
"בחיים לא"
"ועם זה איתה?"
"בחיים לא"
"זה יקרה..."
"נחיה וניראה..."

עכשיו היא כבר אמרה כן.

ועכשיו נחיה וניראה...

איזה עיתוי סימבולי...
ככה בפסח לוותר על החרות.

לא יודעת למה באופן מוזר, הכל תמיד קורה לי הפוך 😄

מאחלת לכולם חג שמח!

אחרי מחשבה מעמיקה בנושא (וגם קצת תחקיר)

גיליתי שבוני זה שם הכי נפוץ.
אין ספק שאנחנו בעידן ההתרסה,

היום כל מי שאוסף כלבה מהכלביה, נותן לה שם "שולה" או "שושי" ואפילו יש לי חבר שקרא לכלבה שלו "קלאודיה"
אז כלבה כלבה, מקבלת שם של אישה ואישה מקבלת שם של כלבה.

אז בוני אולי זה קצת מיושן, אבל זה לגמרי על משקל "יוסי" שזה בערך 1 ל 7 שמסתובבים כשקוראים בשמו.

תמיד חשבתי על זה ששמות זה משהו מיוחד,
כואב לי לפעמים שאני רואה תינוק קטן מדהים וכזה עדין שאת מתה להרים ולקרוא לו פשוש ופתאום האמא קוראת לו שלמה. מה היא חשבה לעצמה? שזה שם עם ייעוד או משהו?

פעם לא אהבתי את השם שלי, תמיד עיוותו לי אותו והעיוות נשמע כמו שם מהתחת. במיוחד אחרי שאמא סיפרה לי איך רצו לקרוא לי ואיך אבא שינן כל הדרך את השם...שהספיק לשכוח אחרי הלידה.
עם השנים התאהבתי בו מחדש. הוא מתאים גם לילדה וגם לאישה, בטוח יתאים גם לסבתא (אבל אוי ואבוי לילדים שלי אם ינסו לבדוק את זה עכשיו).
מה שכן...לא יודעת אם הוא מתאים לכלבה. מצד שני....קלאודיה מתאים????

אז בוני,
זה גם חמוד
וגם מייצג

אני מאד מקווה שאין לעבדים כל רצון לאיזו מחאה חברתית בפסח הזה.

ואז הוא אמר לה
"הגיע הזמן לטיול"
היא חייכה
"התאפקת הרבה זמן...את טובה"

וככה הם טיילו
וטיילו
לכל כיוון שהוא פנה, היא פנתה אחריו
הוא התיישב, היא התיישבה.
הוא שוב קם, היא קמה איתו.
הם שוב טיילו
וטיילו

בדיוק ברגע בו הרגישה שהיום הם כנראה
רק יטיילו
הוא נעמד
"אין לי הרבה זמן, את יודעת מה את צריכה לעשות"
ברור שהיא ידעה
היא גם חיכתה לזה
ואז היא שחררה אותו

והם גמרו לטייל...

עכשיו היא שוב תצטרך להתאפק.