לפנק-לפנק-לפנק...

לא טוב היות האדם לבדו,

גם אם יש אנשים סביבו,

אם הוא, שזה אני,

נמצא ללא גבירתי,

זה לא טוב עבורי.

שהרי נאמר כבר - "חופשי, זה לגמרי לבד".

עוד מעט הם יגיעו אל ביתנו,

החברים, החברות,

ואני אהנה לארחם,

לשרתם,

אבל הייתי מחליף הכל,

אם רק היית מצווה עלי.. "בוא !",

אין תחושה מעצימה יותר,

מלשרת ולסגוד לגבירה שלך,

לאלילה שבך בחרה,

ואתה שלה.

הרהורים על דברים שהיו...

הלוואי ועוד יתרחשו.

אירוע, יום שישי בצהריים,

מגיע,

והנשים היום,

אין להן בעיה,

"ווא, איך אתה נראה טוב",

"איזה חתיך",

"איזה ריח טוב",

יודעים מה זה נחמד, זה מחמיא, זה כייף,

אבל,

רוצה את האחת המיוחדת שתפרגן לי,

אולי זה עוד יקרה

אין תחושה מספקת וממלאת יותר, לגישתי,

מאשר לראות אותה,

את הגבירה מסופקת, ניהנית, נינוחה,

זה יכול להיות מכל דבר שאני מבצע עבורה,

נסי...תהני...

הכי אמיתי.

יש לי שכנה,

לדעתי הוא כעת לקראת גיל 30,

רווקה, 

גבוהה, רזה, סקסית ברמות, פרצוף עם מבט מתנשא,

אחת היודעת מה היא שווה,

ואני רואה אותה מסתובבת במכנסונים קצרצרים,

כפכפים אופנתיים,

עם 2 כלבים קשורים,

רודה בהם ביד רמה,

ומהרהר ביני לבין עצמי - 

ומה איתי, מה ?!

איזה תיסכול עמוק זה,

שכלפי חוץ מתנהג ונראה הכי אסרטיבי ושולט,

ובפנים, מתחת למעטה השיריון,

מלא כמיהה לחוות השליטה.

איפה ישנה אותה אחת,

שתרצה לאספני,

שתהיה חזקה ממני, 

שתרצה בי כשותף שלה למסע,

מסע של שולטת ונשלט.  

בעקבות הפוסט שהעלתי אמש,

אני חושב לעצמי,

זה מדהים שרק כאן אני יכול לפתוח הכל ולכתוב,

להיפתח ולספר,

דווקא כאן, המקום שאני חש בו כה בודד.

מצד שני, הבדידות כל-כך לא זרה לי,

היא משהו עמו גדלתי,

כלפי חוץ גדילה מעולה,

מפותחת, אצילית, מתורבתת, נערצת,

ובפנים,

טוב קוראיי כבר יודעים,

הבפנים...כה אחר...כה שונה...כה משונה... 

ברור שכל אחד ואחת המחפשים יחסי שליטה,

מי כשולט/ת ומי כנשלט/ת,

מגיעים לכאן עקב אופיים, חינוך שקיבלו, אורח חיים ועוד.

אני, כילד בכור לשני הורים ניצולי שואה,

חוויתי חיים מורכבים,

הורי התקשו להעניק לי חום ותמיכה,

וכילד זה היה לא פשוט,

ילד בכור תמיד צריך להיות "הכי מוצלח",

אך ילד בכור של הורים ניצולי שואה,

זה כבר דבר מורכב אלפי מונים.

אני כותב ודומע,

כן, חיי לא היו פשוטים,

הייתי צריך בכל תחום להצטיין,

ללמוד, להתבלט, לא להתלונן, אסור להתפנק,

וגם זה לא הספיק, לא אז...גם לא היום,

וכן, לא נעים לומר,

גם המשפט השגור אצלנו היה - "חוסך שבטו, שונא בנו",

על כך המשתמע...

אז לצאת "נורמלי" לא היה לי כל סיכוי.

כבר חלפו שנים רבות,

סלחתי ומחלתי להוריי,

אבל הפצעים, הנפשיים, לעולם לא יגלידו,

אני בטוח שחלק מהיותי כאן,

כמיהתי להשלט,

קשורה קשר הדוק לדברים שחוויתי... 

רוצה לחוש אותך מעלי,

לא רק בהיבט הפיזי,

אלא עמוק יותר,

בהיבט הנפשי,

לשים את צרכייך מעל צרכיי,

מצד שני,

צרכיי הם למלא ייעודי עבורך,

אז הצרכים של מי חשובים יותר ?!

מעין מעגל שוטה...

אין לי דרך אחרת להביע סגידתי,

אלא "רק" למלא הוראותיך,

על הצד הטוב ביותר,

להיות עבורך, למענך,

לשמשך כראות עינייך,

וללכת,

כאשר תורי לי,

הכי פשוט,

הי שפוט.