סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יוטיוב

תעתועים ושאר מציאות.
לפני 11 שנים. 12 בפברואר 2013 בשעה 19:10

לא באמת תכננתי את הנסיעה הזו

לא מכירה אותו.

אבל נסעתי.... מה כבר יכול להיות?

הוא שילם - 1300 שקל ללילה. שני לילות.

בתמורה קיבלנו צימר עץ יפהפה ומטופח, טובל בירק ומשקיף לנוף עוצר נשימה.

בחוץ בריכת זרמים מטורפת שבלילה מוארת בשלל צבעים ססגוניים,

בפנים ג'קוזי מפנק, מלא ממתקים וגודיס, יין, בירות וויסקי....

שתי ארוחות בוקר נפלאות. 

היה גם מקרן טלויזיה ענק וקופסאת הפתעות.

היה מאוד נחמד..... אפילו אמרתי לו בסוף שזו היתה חופשה מושלמת.

הכל באיזי, ציוץ ציפורים, חברה שקפצה לבקר והתפעלה מהצימר ומהבריכה המופלאה.

הסקס היה בסדר, לא מדהים.

החברה היתה טובה.... שום עננה לא ריחפה באופק....

לרגע אפשר היה לחשוב שזה... זה.

בדרך חזרה עצרנו בקריון.

הסתובבנו שלובי ידיים, היה כייף.

קניתי חולצה בזארה ומשקפי שמש.

הוא קנה טריינינג.

למחרת, אני בעבודה.

מקבלת סמס: מצטער, היה לי כייף. לא ראיתי אותי ואותך כזוג.

לפחות אני כנה.

מנסה לבלוע את הגוש בגרון.

מה? למה? איך?

מצטער, שככה זה יצא.

לפחות אני לא מושך אותך סתם.

יא בן אלף זונות.

למה בסמס? למה כשאני בעבודה?

 

לפני 11 שנים. 17 בדצמבר 2012 בשעה 19:52

כנראה שככה זה....

אני כמהה למשהו שימלא אותי מבפנים.

אני רוצה להרות.

אבל.... 

הגיל מתאים- הסטטוס לא

רווקה בלי ....

עצוב לי.

לפני 11 שנים. 12 בדצמבר 2012 בשעה 19:55

לבד...

אני...

כל כך...

לבבבבבד

לבד

  לבד

   לבד

לבד לבד

לא טוב - היות האדם

     לבדדדדד

בודדה

בדד

בדיד

בדד אלך

גם תפילה אין לי

בלי עתיד 

בלי תקווה

בלי חלום

הבדידות 

כמו סכין 

......

בדידותי במיטה 

אני מחבקת אותה.

 

 

 

 

לפני 11 שנים. 1 בדצמבר 2012 בשעה 19:39

אני מתגעגעת אליך.

תבוא כבר.

מחכה לך.

אתה פה?

איפה?

שם?

כאן?

די, נו.

אל תשחק איתי.

אני עיפה ממשחקים.

דבר איתי

חבק אותי

נשק

אסוף אותי אליך

אני שלך

תמיד.

אז איפה אתה!!??

אל תקח אותי כמובן מאליה

אני עלולה להעלם לך

אני לא מאיימת.

תבוא

טוב?

 

לפני 12 שנים. 5 בנובמבר 2012 בשעה 21:45

לפני 12 שנים. 2 באוגוסט 2012 בשעה 14:35





חג אהבה שמח
לפני 12 שנים. 21 ביוני 2012 בשעה 13:23

&feature=fvst
לפני 12 שנים. 17 ביוני 2012 בשעה 20:39

מסיבת הסיום שאני עורכת בכיתה בה אני מחנכת מוכתרת בהצלחה יתרה.
אני מגיעה לכיתה, הדלת סגורה והתלמידים מתרגשים ולא נותנים לי להיכנס. הם מקשטים ומתכוננים, מסדרים את הכיתה בצורת ח', שמים את הכיבוד והשתייה על השולחנות.
לאחר מכן בתוכנית האומנותית שני ילדים עושים חיקויים של ילדי הכיתה וגם שלי (הם ביקשו אישור מהילדים וממני כמובן והקפידו על חיקויים "עדינים" מבלי לפגוע).
אפילו האוכל היה טעים.
אבל.... אני לא שמחה ואפילו לא מתרגשת. הם קוראים בפני ברכה שהם כתבו לי ".... המורה הטובה ביותר"... ואני לא מאמינה לשום מילה שיוצאת להם מהפה.
זו הכיתה שלפני כחודשיים עשתה עלי עליהום רציני ביותר. הסתובבה ברחבי בית הספר והשמיצה אותי. ילדים שמפינוק יתר וחוסר תשומת לב כנראה החליטו למרר את חיי ודווקא בסוף שנה.
לא אלאה אתכם בפרטים המלאים לכל מה שקרה, רק אומר שהיו שם אמירות מאוד לא מקצועיות, אמירות "מתחת לחגורה" כשכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי בהחלט עד מופרך.
המסע שלי בעולם ההוראה התחיל לפני כחמש שנים, החלטתי לקחת את התעודה הזו ולעשות אתה משהו.
הגעתי מלאת מוטיבציה ושמחה, הייתה לי אג'נדה , היה לי חזון חינוכי . כן! אני הולכת להיות המורה לחיים שתמיד פנטזתי שתהייה לי.
מהר מאוד גיליתי שלא משנה כמה גדושת נחישות ויוזמה אהיה, למערכת יש חוקים משלה ואי אפשר לאכוף אותם.
בשנה הראשונה , ממש ארבעה ימים לפני תחילת השנה , הודיעו לי כי אלמד בכיתה קטנה. שמחתי.. עד שהבנתי שהכוונה היא לכיתת אומ"ץ. שזו כיתה של ילדים לא מאובחנים שאי אפשר להכניס לכיתה רגילה ובמילים אחרות כיתת חינוך מיוחד, רק בלי ההקלות. ואני בכלל לא מורה לחינוך מיוחד!!!! כמובן שכל הסבריי וטענותי עלו בתוהו.... התחלתי לחנך אותם ורק אחרי חודשיים אחרי תקרית אלימה במיוחד בכיתה, הביאו להם מורה לחינוך מיוחד שגם היא , לא הצליחה לחנך אותם יותר מידי.
אטימותה של מערכת החינוך הצליחה להוכיח את עצמה גם שנה אחרי , עת לימדתי בבית ספר קיבוצי נחשב . החלטתי ללמוד מהניסיון וללמד אוכלוסייה " איכותית" יותר. התלמידים היו מקסימים, תמיד הסתדרתי טוב איתם, הם העריכו אותי וגם ראו בי דמות צעירה שניתן להזדהות עמה. אבל גם שם לא הצלחתי להצליח ... למרות ניסיונותיי וחרף כל המאמצים, פיטרו אותי בסוף שנה. התלמידים היו המומים , איך יכול להיות שמורתם האהובה עוזבת...?
בשיחה שהייתה אז ביני לבין המנהלת, היא גמגמה תשובה לא מוסברת על שיעור צפייה לא טוב שהייתה נוכחת בו המפקחת. כמובן שזה היה בולשיט... השיעור היה טוב ובסיכום של השיעור קיבלתי את הציון טוב מאוד.
גם כיום כשאני נזכרת בכל מה שעברתי במהלך השנים, אני נפעמת מהנחישות שלי להמשיך ולנסות את המערכת הזו. הרבה אנשים שעובדים בתוכה מסגלים לעצמם ראיית עולם קטנה וצרה וברוב הפעמים עוצמים עיניים ומוותרים על הערכים האמתיים שלהם לטובת היציבות והשקט בעבודתם. לי זה קשה, כי ברגע שאתה בעצמך מחנך , קשה לך שלא להתרעם על עוולות הנעשות מסביבך על ידי אנשים מבוגרים. אני לא שואפת לאידיאליזציה קיומית, אני פשוט שואפת למקום בו החינוך יהיה אמתי ולא מורכב רק מסיסמאות ומילים גבוהות – גבוהות.
משהו מאוד רקוב בממלכת החינוך. לכן, בצער לא רב וביגון לא קודר אני תולה את הטוש המחיק והספוג.
הולכת למקום שבו אולי מדברים קצת פחות על ערכים אבל, בדרך מיישמים אותם...





לפני 12 שנים. 14 ביוני 2012 בשעה 23:44

לפעמים אני חוששת שאיבדתי את היכולת לאהוב, להרגיש....
בזמן האחרון אני חושבת על כך יותר ויותר.
כאילו הלב התרסק והתאחה כבר יותר מידי פעמים ומשהו בתחושות קהה.

פעם הייתי מכורה לאהבה. חייבת את התחושה הזו של ההתרגשות , שיש על מי לחשוב ולפנטז...
לא היתה לי בעיה להתאהב, גם באנשים שהיה ברור מראש שהם לא בשבילי, העיקר להיות שם בתחושה, במצב.
כן, פעם הייתי זונה של אהבה, מתאבדת שיעית של רגשות שתחילתם בדרך הסוגה בשושנים וסופה בתוך שיח של קוצים.

יכול להיות שהתבגרתי?
שתי מערכות היחסים האחרונות שלי היו בערך התגלמות מטאפורית של הערים הירושימה ונאגאסקי.
שתיהן הותירו אותי, חבולה, פגועה ועם המון סימני שאלה. הענן השחור שלהן עדיין לא התפוגג לגמרי.

אז היום אני מעדיפה לבד.
סופי שבוע שהם לעיתים בדידות מזהרת.
מדלגת לי בין הרפתקאות מיניות שחלקן נעימות.
חלקן פחות.
ארועים משפחתיים שבהם אני כמובן הרווקה הניצחית, לא יכולה שלא להתעלם ממבטי החמלה והשאלה אודותי.
אבל
הלב שלי שמור.
הוא לא משתתף בחגיגה.
הוא יצא לחופשה ולא ברור מתי יחזור.
מהגלויות שאני אקבל ממנו
בטח אראה אותו משתכשך לו בבריכה כחולה ובוהקת ביוון , מבסוט מהחיים.



לפני 12 שנים. 11 ביוני 2012 בשעה 16:14

ואני הרי סוג של ....