למלא את הסדקים אחריו זה לא עניין פשוט...אבל אולי אני גם לא רוצה למלא אותם בכלום...
אני זוכרת שהבן שלי הביא שלט לחדר עשוי מחימר. עבד עליו הרבה בחוג לקרמיקה של בית הספר.
כל יום היה מגיע הביתה ומספר לי איך הוא מתקדם עם "ההפתעה". היה אומר לי "אמא, היום הכנסתי את 'ההפתעעעה' לתנור כזה גדול"
למחרת היה אומר "אמא אמא היום צבעתי את 'ההפתעעה' בצבעים יפים וגם כתבתי משהו, זה סוד"
יום אחד הוא חוזר הביתה ואני רואה שהעיניים שלו נפולות.
אני שואלת "מה קרה חמוד? הכל בסדר?"
הוא עונה "כן..." סתמי
אני מחכה עוד טיפה ושוב שואלת "אתה עצוב?"
והוא אומר "קצת..."
שאלתי שוב "אז אתה יודע שאם תספר לי, אולי אוכל לסדר את העניינים ולא תהיה עצוב יותר?"
הוא הלך לחדר ולקח איתו את התיק. זה משהו חדש. בדרך כלל הוא משאיר את התיק ליד הדלת של הכניסה.
חיכיתי במטבח וכשהוא חזר שאלתי אם יש שיעורים, אמר שכן. אמרתי "בוא נכין ביחד?" אמר "אפשר אחר כך?" אמרתי שכן.
ישבנו אחד מול השני בשולחן וצבט לי בלב. ככה לראות אותו כל כך עצוב. עד שנזכרתי.
אמרתי "היייי מה עם ההפתעה? התקדמת היום?" והוא ענה "אמממ סיימתי" ואני "אז למה אתה כזה עצוב? תגלה לי?"
הוא קם והלך לחדר. הביא את התיק והוציא משם את ההפתעה עטופה בנייר מתנה.
חייכתי ואמרתי "וואוו עטפת יפה, אתה חושב על הכל מה?!"
ואז הוא אמר "זה כבר לא שווה" ותוך כדי הוא פותח את העטיפה וממנה נופלים שברים של שלט לחדר. שלט צבעוני, יפה, מעוצב כמו אמן.
חיברתי את כל החלקים וכשהוא היה שלם הוא היה מהמם.
"אז נשבר...זה קורה חמוד" אמרתי "יש לי רעיון, רוצה לשמוע?" הוא המהם לעצמו "מה" "רוצה לעזור לי לתקן אותו?" שאלתי "לא...זה לא יהיה אותו דבר....רציתי לעשות לך הפתעה..." קמתי בבת אחת ואמרתי לו "חכה מתוק" הלכתי למחסן וחיפשתי את הפאקינג דבק מגע שפעם קניתי. לא מצאתי. בינתיים אני שומעת אותו קורא לי מהמטבח "יש לי דבק אם את ממש רוצה" חייכתי לי.
התישבנו ביחד והדבקנו חתיכה לחתיכה. השתדלנו שהדבק הלבן של בית הספר, לא יבלוט לנו החוצה. השארנו ככה על השולחן וחיכינו שיתייבש.
בסוף היום אני מרימה את השלט בחתיכה אחת ואומרת לו "רואה? כמו חדש" הוא חיבק לי את הרגליים ואמר
"זה כמעט אותו דבר, כמעט, הסדקים האלה יבלטו תמיד, את עצובה?"
איך אפשר להיות עצובה כשיש לך ילד כזה מושלם. למרות שהסדקים יבלטו תמיד, אולי דווקא בגללם, השלט הזה היה מאז ומתמיד הדבר הכי יקר לי בכל הבית.
לפני 12 שנים. 4 במאי 2012 בשעה 12:44
