אני נעה בקיצוניות מדהימה.
מאד אוהבת שינויים, אבל לא יודעת אם שינויים כאלה חדים יכולים להשאיר אותי ממוקדת בדברים אחרים.
יש רגעים שאני קורנת, מאושרת, תחושת השחרור הזו אחרי יותר משנתיים, זה משהו שנורא חששתי מפניו. במיוחד לדעת שאם אני משוחררת מתוך בקשה שלי, כבר לא תהיה דרך חזרה. חשבתי שהשמיים יפלו עלי, מה שלא קרה, נפל עלי הרבה אור, נגעו בי הרבה קרני שמש מלטפות, אבל יש לי גם נחיתות. כאלה שלא הייתי אומרת רכות...
הרגעים האלה של הלבד, גורמים לי לחשוב המון ואז הגעגוע חודר את השריון החדש והנוצץ שלי, געגוע כזה שמצליח ליצור סדקים בכל מה שאני חושבת על הקשר עם האדון שהיה לי.
אני אוהבת אותו מאד
קודם כל כבנאדם, אחרי זה עבור כל ההשקעה שהשקיע בי, טיפח העצים חינך לימד הגדיל לי את הראש עד כדי כך שהיו רגעים שהייתי צריכה להכיר לי אותי מחדש.
בנאדם מיוחד ללא ספק. לדעתי הוא ישאר אדון שלי לנצח - בראש.
יש רגעים שיש בי צורך עז להתפוצץ, לכעוס, להביע את האכזבה שלי על זה שדבר כזה נגמר, לא עקרוני כלל אם נגמר בגללי או בגללו, בכלל על עצם העובדה שזה נגמר.
ברגעים האלה אני מסוגלת לזיין כל מה שזז....
אני צריכה חופש
הבעיה שחופש כמונח, הוא חופש אחר עבורי. החופש שלי הוא לגמרי החופש שיש לי כשיש לי אדון.
סתם ריק לי....
לפני 12 שנים. 3 במאי 2012 בשעה 8:23
