share

אני חושבת על זה, שדווקא כייף לפתוח את עצמי לחיזורים של אנשים "רגילים"
אני מאד נהנית מה"רדיפה" שלהם, למרות שיותר אוהבת לרדוף אחרי...
איכשהו, באופן מוזר, אני מצליחה ליהנות גם מהצד שבי המחפש את הרכות, הרומנטיקה, הלגעת לא לגעת...להיות מרכז עולמם.
ונהנית גם מהצד היותר הזוי שבי, זה שאוהב להיות כלום עבורם.

קשה לנתק קשר עם אדון קבוע
באופן מוזר, אני מוצאת שמתנהלת על פי דרכו עדיין.

במקום לכתוב לו מיילים, אני כותבת לעצמי מכתב כל יום.
במקום לבקש ממנו אישור, אני מדברת עם חברים ומוצאת לי את האישורים שלי.
במקום להיות לשימושו - אני משתמשת באחרים.

אולי אני בועטת בכל מה שהוא לימד אותי....

מה שהכי שורף לי את המוח, זה שלא ניראה לי שיש עוד אנשים שיצליחו לגרום לי כל כך לרצות לרצות אותם.
אולי יש
אבל קשה לי להאמין שיצא לי לפגוש כאלה.

בסוגריים, חייבת לציין, רגע סוגריים: (יש מן תחושת שחרור נעימה באוויר, לצד חסך...)