share

והנה אני יושבת לבד והמחשבות מתחילות לרוץ לי בראש.
איזה כייף שיש את הבלוג הזה, מזכיר לי את התקופה של 'יומני היקר'. כתבתי יומן חיים מגיל 11.
אני זוכרת שבאה אלינו לביקור איזה דודה מצרפת. לאחי היא הביאה משקפת צלילה ועוד כלמני דברים של בריכה. לאחותי היא הביאה סט איפור לילדות, כזה שמאד רציתי וגם קצת קינאתי. ואני? אני קיבלתי מעין ספרון כזה מעוטר ורוד עם מנעול מזהב ועט תלויה עם חוט.
לא נראה לי מתנה שווה. לקחתי את היומן והלכתי לחדר עצובה עם כתפיים שמוטות. שנה אני מחכה לדודה מצרפת הזאתי... היא כנראה קלטה את חוסר ההתלהבות שלי ובאה אלי לחדר. היא היתה אישה מדהימה ביופי שלה. אצילית כזו. תמיד הריחה טוב, תמיד לבושה בקפידה, מאופרת, אלגנטית מאד - כמו כל צרפתיה מן המניין. היא התישבה לידי על המיטה ולחשה לי "את ערה?" פתחתי עיניים והצצתי אליה, "את יודעת..." היא החלה לדבר "בצרפת, לכל ילדה יש יומן אישי. הוא החבר הכי טוב, אפשר לספר לו הכל, הוא אף פעם לא יתעלם ממך, הוא תמיד יהיה לצידך, הוא יגרום לך לצחוק, הוא יגרום לך לבכות, אבל הכי חשוב? הוא יהיה המראה הכי טובה" היא חיבקה לי את הכתפיים, חייכה ויצאה מהחדר.
נשכבתי על הגב והסתכלתי על היומן. פתחתי אותו בעזרת המפתח המוצמד, הוצאתי את העט, עמוד ראשון - "אהלן....אתה לא מכיר אותי עדיין, אבל מהיום, אין לך חיים בלעדיי....!"
כתיבה זה אחלה פורקן. אם מוסיפים לזה סיגריה טעימה....יכולים לצאת דברים מאד עמוקים, אבל התכונה הכי בולטת שלהם - הם הכי אמיתיים...

אז אפשר להבין שאני כרגע ברגע של ההכי אמיתיים 😄

וככה אני יושבת עם עצמי וחושבת. למה
היום סרבתי ל 3 הצעות שוות משלושה מחזרים נאמנים (וסבלניים) שאם מישהו ירצה להבין את גודל הטמטום שלי, יכול לדפדף ביומן שלי ולקרוא שם את כל התיאורים המדוייקים של אותם מחזרים. הם הוגדרו שם כ 'הגבר שלי'. אבל הנה מגיע לו הרגע שאני יכולה לקבל את הגבר שלי ואני פותחת רק חצי דלת.
ואני, שבכל השנים שכתבתי את היומן הזה, תמיד הייתי טיפוס רומנטי. כזו רגשית שחושבת שאהבה זה לנצח, כזו עם ערכים מחמירים של זוגיות (כמו למשל לא תנאף, לא תחמוד אשת איש וכד') כשלמעשה בתוכי הייתי חומדת אשת איש בלי למצמץ...פתאום היום, בא לי את האיזון הגיוני בין זוגיות לבין צפיפות...


חומר טוב זה