היום נכנסה אלי למשרד אישה.
נראית בערך בת 40, רואים שהיא לא בדיוק מאושרת מהחיים.
היא ביררה אצלי פרטים והיא מדברת ואין לי מושג למה, היא מרגישה לי מוכרת.
זנחתי את המחשבה כי החזות לא אמרה לי כלום.
כמו שאני אוהבת לדבר ולדבר ולדבר...ככה השיחה איתה הגיעה לשיחה טיפה יותר אישית.
היא מדברת על דברים שאני מכירה, הסיפור שלה מוכר לי. אני נזכרת במישהי מהעבר הרחוק.
אבל היא היתה זו ששאלה
"רגע אני לא טועה נכון?"
"טועה במה?"
"זו את?"
פתאום הכל התחבר לי וקפצנו במשרד והתחבקנו והרגשנו כמו בגיל 14, הגיל שהכרנו.
בשעה ככה של ישיבה מתלהבת הבנתי כמה כל אחת מאיתנו עברה במהלך השנים.
הסתכלתי עליה ושאלתי את עצמי איך היא רואה אותי היום, אחרי כל כך הרבה שנים. כי מה שראיתי אני אצלה, לא הרגיש לי טוב.
אז שאלתי
"השתנתי?"
"אני אגיד לך משהו, השתנית מאד!"
"וואלה?...מה...לרעה?"
"השתבחת!"
"נו אמיתי?"
"קודם כל, היום את הרבה יותר אישה. תמיד היית הילדה המצחיקה. דבר שני, זה מתבטא במראה שלך. תמיד היית זרוקה עם כפכפים וג'ינסים של בנים"
מצחיקה...אני לא זוכרת ג'ינסים של בנים...
"את יודעת?" היא שואלת ומיד מוסיפה "תמיד חשבתי שתהי לסבית"
אני צוחקת (וקצת מסמיקה)
"רצינית????"
"מאד, היו עוד כמה שחשבו"
"מה בגלל שאני היחידה שהיתה בת 14 בלי חבר?"
"לא, את יודעת...כי אהבת מחניים וכדורגל וכדורסל וכל הזמן היה לך יותר מעניין עם הבנים ואת זוכרת? זוכרת שהיית לובשת גופיה צמודה מתחת לחולצת בית ספר כדי שזה לא יבליט לך את הציצים???"
היא כולה אושר מהזיכרון הזה....ואני כולי באסה ממנו, בגלל הגופיות הדפוקות האלה נשאר לי ציצי קטן....
בקיצור, איזה כייף שיש חברים, במיוחד ישנים. הם מכירים אותך הכי טוב והכי טבעי שיש.
לפני 12 שנים. 22 ביולי 2012 בשעה 11:44
