פורסם לראשונה בשנת 2004, בפורום "אדונים ומשרתים", באתר "סוכנות ארוטיקה".
ד. ארבע עונות
אף על פי שכל בוקר תכננתי לא להיפגש עם ג'ולי, נפגשנו כל ערב ולמרות שבמהלך כל הערב תכננתי שלא להניח לה להישאר בדירתי, היא הייתה נשארת עד הבוקר. אך עם הזמן התרגלתי לנוכחותה לידי. וגם כאשר לא הייתה שם, היא הייתה אתי ובחלוף מספר חודשים, גם כאשר הייתה לידי, התגעגעתי אליה. הודות לג'ולי גיליתי כי אין גבול לנתינה. אפילו עם רצוני העז להחזיר לה כפליים השלמתי למרות שידעתי שבתחרות זו אפסיד. ג'ולי סירבה להקשיב לטיעוניי ולתחנוניי לסליחתה. גם כאשר גירשתיה מפורשות מחיי, היא נותרה במקומה, נשענת על ידי שלפתה את גופה ומתעלמת מנבואות פי. ג'ולי כרתה ברית איתנה עם לבי וייבשה כל טיפת היגיון שהפרשתי.
"אני חושבת שהגיע הזמן שאעבור לגור אצלך," אמרה בנונשלאנטיות לבבואתי שבמראה.
כבכל בוקר, ג'ולי ניצבה מאחורי גבי ועקבה אחר התער שגזם את הזיפים מפניי. הרמתי את עיניי אל השתקפותה ולא יכלתי להאמין להבעת פניה השלווה. הפתיעה אותי הפשטות בה קבעה עובדות שהיו שאלה של חיים ומוות עבורי. ניערתי את התער בתוך הכיור, עוקב אחרי גושי קצף קטנים שנחתו על האמייל, וכאשר הנחתיו על לחי השניה, ג'ולי נעלמה. ניגבתי את פניי ויצאתי מהמקלחת. היא עמדה במרפסת, נשענת על המעקה, אוחזת בידיה כוס קפה ונושפת אל תוכו בשרבוב שפתיים חושני.
"מה זאת אומרת?" שאלתי כאשר הייתי קרוב דיי כדי שתשמע את קולי, "מה זאת אומרת 'הגיע הזמן'?"
"אנחנו ממילא גרים יחד ונמאס לי להחליף את הבגדים בבית, עדיף שכבר אביא אותם הנה, יש לך המון מקום פנוי," הרימה את כתפיה, משלחת אלי חיוך נקי.
תחושה של כעס חנקה את גרוני. לא כעסתי על ג'ולי, אלא על עצמי. על החמדנות שלי כלפי אותו מקום פנוי שהפך להיות המקום הפנוי שלי, עליו לא יכלתי לוותר.
"נדבר על כך הערב," סיננתי מבין שיניי.
דבריה של ג'ולי צלצלו באוזניי במהלך היום כולו. אין ספור פעמים הרמתי את שפופרת הטלפון, כדי להתקשר אליה, אך התחרטתי טרם חייגתי את הספרה האחרונה. ידעתי כי לא אוכל לבשר לה את החלטתי. לא היה לי שום טיעון שהיה מניח את דעתה. ואז הגיע הערב. למרות שמיהרתי להגיע לפניה, כאשר הגעתי, הג'ולי הייתה כבר בבית. היא ישבה על השטיח, ללא כסות לעורה. פניה הקנוטות היו נטולי איפור, אצבעותיה שיחקו בעיטורים שעל השטיח. עצרתי במקומי. פיסת העור החיוורת, מכוסה בבליטות של עצמות חזקות, שהכילה את הנשמה הרכה ביותר בה נגעתי מעודי, הייתה כולה שלי. הבנתי כי קיבלתי את מתת האל אליה שאפתי כל חיי ולא יכלתי לגעת בה. ידעתי שאין זה עניין של זמן, אלא עניין של זמן. לא הזמן שירפא, אלא הזמן שעבר, הזמן שלעולם לא ישוב. המחוג הארוך עמד על אפס וזה הקצר על מאוחר מדי.
"ג'ולי," התכופפתי מעליה וניתקתי את ידה מהשטיח, "נסי להבין אותי, גם אם אינך מסכימה, נסי להבין."
היא הרימה אלי את פניה ובאחת החזירה אותם מטה, אל השטיח.
"אני מבינה," לחשה עגמומית אל תוך המרבד השעיר, "אתה לא תאמין, אבל אני אפילו מסכימה."
"אם כן, מדוע את כאן?" שאלתי, לא בטוח אם אני מתכוון לשטיח או לחיי.
"כי מצאתי את השעון שלי והסתבר שגם הוא לא דמם," השיבה ובת צחוק מרירה צילקה את לחיה, "אני הולכת."
הרגשתי כיצד שרירי פניי מנסים לבלום את זיע העצב שחלף עליהם.
"אבל לא גירשתי אותך מחיי," נטשתי את גופה הערום ופסעתי אל מרכז הסלון.
"אני יודעת. הודות לך קיבלתי הצעה לדגמן בלוס אנג'לס. לו היית נותן סימן, הייתי מוותרת על הכל, אבל אתה..."
"את באמת הולכת," סובבתי אליה את גבי.
הלילה היה סמיך. אולי זה היה הערפל שהאפיל כל כך את השמיים והפך אותם לעיסה שחורה עבת בשר, עד שהיה נראה כי אף לבוקר לא יעמוד הכוח לפזרה, או שאולי זה היה משהו אחר. העולם נמלא סדקים מכוכבים. משבי רוח מתחזקים הדפו אותי פנימה, מסרבים לקבל את נוכחותי בתוך מה שנשמע כאורגיית שריקות ורשרושים. רק אז, כאשר ניצבתי בפתחה של המרפסת אפודת החשכה, השלמתי עם עזיבתה וכיביתי לעד את ניצוץ התקווה שהתחבא בנפשי מטלפיה של האכזבה. למרות הגשם שמשמש ובא, לא חשתי כל צינה, אך כאשר הניחה את ידה על כתפי, נרעדתי כמתוך קיפאון, מתמכר לבערה שפילחה את נקבוביות עורי. ואז, מתוך דחף חסר רסן, סובבתי אליה ואוחז במותניה הפלתיה אל הרצפה. ג'ולי פתחה את פיה, אך טרם הצליחה לייצב את מיתרי קולה, הנחתי את כף ידי על שפתיה. עיניה התרוצצו על פניי. ביד אחת היא ניסתה לקלף את ידי מעל פניה ולהשתחרר מהלפיתה ובידה השניה לפרום את כפתורי חולצתי. רווית ניסיונות כושלים, ג'ולי ניתקה את ידה מידי שחסמה את פיה וצירפה אותה אל זו שנלחמה בכפתורים. הם התעופפו לצדדים בקול בקיעה עדינה ונחתו על הרצפה. הנחתי את חזי על שדיה, מוחץ אותם בין גופינו, משפשף ומורח אותם על הצלעות. אבזם חגורת מכנסיי שרט את עורה, נתקע בירכתי בטנה ובמפשעתה והשתחרר בליווי הבלחות כאב שניסכו על פניה. היא הרימה את רגליה, מזמינה את המתכת אל המקומות הרגישים ביותר של מפשעתה. מעיוותי פניה השתקף כאב ברור. לחצתי את ידי על פיה. הרגשתי את שיניה ואת לחלוחית רוקה על כף ידי ועל הזרת את נשימתה התכופה שהתחלפה בנהמות. בידי הפנויה, פתחתי את מכנסיי ובתנועות זהירות הספגתי את הרטיבות של גופה בתחתוניי. נהמתה שקטה ובהדרגה הפכה ליללת תחנונים שהזכירה זימרת קינה קורעת לב. טיפה שקופה נחתה על השטיח. בעקבותיה, אוספת את הלחות של קודמתה, הזדחלה נוספת. הן נקוו בזויות עיניים רכות בצבע תכלת שליו ועקבו זו אחר זו מטה. נישקתי לריסים ספוגי מליחות, ליקקתי את מעיין הכאב. ג'ולי הניחה את ידיה על גבי והצמידה אותי אליה. קינתה שבכף ידי פסקה. הורדתי את היד אל צווארה וריכזתי את מבטי בעיניה. עכשיו יכולתי לגעת בנשימתה ובפעימות שבעורקיה אשר הובילו את האוויר אל גופה. לחצתי מעט ובאחת חדרתי אליה. הרגשתי כיצד האוויר נוטש את ריאותיה, את התשוקה שמילאה את מקומו, את הרטיבות שפרצה אלי מבין רגליה, את חייה ואת מותה. היא הייתה בידיי.
"את שלי," צעקתי, "שלי, שלי, שלי..."
"שלך..." לחשה.
ה. העונה החמישית (סוף)
"עצור," אמרתי לנהג המונית כאשר חצינו את הנהר אל צדו המזרחי, "ארד כאן."
הנחתי את ידיי על המעקה והתכופפתי מעליו. אל מי הנהר, שגעשו מתחת לגשר ברוקלין, השתפלה החמה הזקנה. הרוח בידרה את המרבד המימי ועמו את בבואתה הקודרת שבישרה את החורף. שלפתי את חפיסת הסיגריות מכיס מעילי ותחבתי סיגריה בין שפתיי. לאחר שלושה ניסיונות להדליקה, נואשתי והשארתי אותה תלויה על שפתי התחתונה. ג'ולי עזבה בבוקר. קופסאות האיפור שלה לא נפלו אל הכיור כאשר שלפתי את כלי הגילוח, ובגדיה השאירו חלל ריק בין חליפותיי. אחזתי בראשי, מעביר את אצבעותיי בשערי. העונות מתחלפות מהר מדי, חשבתי, לוכד את טיפות הגשם בפניי. ואז נזכרתי בישיבה, בה הייתי אמור להיות נוכח. הפשלתי את שרוולי השמאלי והבטתי בשעון. ג'ולי עזבה לפני שעתיים, אני מאחר בחצי שעה ובעוד אחת עשרה שעות אהיה שוב בבית, חישבתי. ומחר... סדר היום של מחר חלף מול עיניי. הסתובבתי עם הגב אל המעקה ופסעתי צעד אחד קדימה, אל הכביש. ואז, באחת, שחררתי את רצועת השעון מפרק ידי ומבלי להביט לאחור, הטלתי אותו מעל המעקה אל מי הנהר. לא ראיתי את הברק של הרצועה ובגלל גובהו של הגשר, הרוחות והגשם, לא שמעתי כיצד חבט במים וצלל אל הקרקעית.
העונה החמישית החלה...
לפני 12 שנים. 5 במרץ 2012 בשעה 5:56