לו הייתי בדיחה, היה לי זקן

פורסם לראשונה בשנת 2004, בפורום "אדונים ומשרתים", באתר "סוכנות ארוטיקה".

ג. זמן

נמנעתי מלהשתתף בצילומים ובהזדמנות הראשונה העברתי את התיק למחלקת פרסום, אך לא פסקתי מלהרהר בה. במהרה דמותה הופיעה על חוצות העיר, בסמוך למוצרי החברה. למרות גאוותי על בחירתי המדויקת, כל פרסומת שפגשתי בדרכי עוררה בי עצב: היה בה יותר מכל מה שהתמונות יכלו להראות. היא לא הייתה עוד ילדת פרסומות גרומה בעלת חיוך מפתה כפי שהשתקפה מהשלטים וממרקע הטלביזיה. המאפרים והעדשה הפכו אותה לאחת מאלבומי התמונות שראיתי בסוכנות. ורק בחלוף חודשים, כשהיה ברי לי שהשלטים התקלפו והוחלפו כהרגלם ובהתאם לפרסומות שהתמעטו, ג'ולי נשכחה מלבי. כנראה, לולא לגורל היה רצון משלו, היא הייתה מתנקזת אל מחסן זיכרונות בו מאוחסנים כל הזיכרונות הלא חשובים של חיי.

איני זוכר מה חיפשתי באותו בוקר, כאשר בייאוש פתחתי את מגירתה העליונה של השידה ושלפתי ממנה שקית שהכילה סדרה של תמונות. רק לאחר שפיזרתי את התמונות על השולחן והתמקדתי על העליונה שבהן, נזכרתי בגניבה שבוצעה לא בזדון, אך נשכחה כנראה לא לגמרי בשגגה.

"תשיגי לי את אנדריי," ביקשתי ממזכירתי.

הצטערתי על כך שנאלצתי להחזיר את הרגע מחיו של אחר לא לבעליו.

"הלו?"
"אנדריי, זה עילי, אתה זוכר את התמונות שצילמת על הגשר? הן אצלי."
"אההה... כן. באמת תהיתי לאן הן נעלמו. ג'ולי תעבור דרכך מחר, ממילא היא צריכה להגיע אליכם."
"יופי," השבתי בצער, לא יודע מה מעיק עלי יותר, הפרידה מהתמונות או המפגש.

בקושי רב גירשתי את הרעיון להשאיר את התמונות אצל המזכירה, כדי להימנע מלפגוש את ג'ולי, וכאשר הודיעה לי על בואה של האחרונה הייתי כבר כה סחוט מבניית התסריטים עד ששקעתי בכורסת המנהלים, מסיט את אוזני אל דלת הכניסה. יופייה הנדיר אימת את תחושתי שלא היא, אלא הצורך המסחרי של המפרסמים היה זה שהעניק לה את המראה הזול משהו שהשתקף מן הפרסומות. היא לבשה חליפה סתווית מחויטת אשר הבליטה את חמוקיה הנשיים שזרמו בגמישות תחת בד הבורדו העשיר. שערה הפזור נחת על כתפיה בפלגים ישרים ורק קווצה אחת גלשה אל לחיה השמאלית.

"בואי, תכנסי," סימנתי בידי לכיוונה.

ג'ולי העבירה את הקווצה הסוררת מעבר לכתפה ופסעה מספר צעדים לכיווני.

"שבי, מה שלומך?"
"אנדריי שלח אותי... אני בסדר, תודה, מה שלומך?"
"גם אני בסדר, תודה," חייכתי.

המבוכה שלה החניפה לי, ריפתה את המתח בו הייתי שרוי והזרימה בערה נעימה בעורקיי. מבלי לנתק את מבטי מפניה, הושטתי אליה את השקית עם התמונות. ג'ולי היססה.

"אלו התמונות, למענן הגעת," זירזתי אותה.
"כן... רציתי להודות לך."

ואז לפתע, כמו נפרץ הסכר. ג'ולי פתחה בנאום מבולבל שכאילו חובר מראש אך לא נלמד בקפידה, תוך שהיא מגמגמת ומשסעת את דברי עצמה.

"אני הייתי באה, קודם, אבל לא היה לי זמן וגם לא רציתי להפריע לך, אני חשבתי שאולי כבר שכחת אותי ולכן לא תסכים לקבל אותי. רציתי לקבוע אתך פגישה דרך מזכירתך, אך חששתי שאובן לא נכון. גם פחדתי שזה יראה לא טוב..."
"ג'ולייט," קטעתי את שטף דבריה.
"אתה מבין אותי, נכון?"
"בבקשה."

היא הושיטה אלי את ידה. זו הייתה יד דקיקה, שאך העור הכמעט שקוף מכסה על עצמותיה, מעט רועדת, מעט מהוססת וכה מפתה. יישרתי את אצבעותיי, השקית עם התמונות החליקה ברכות אל השולחן, חושפת את כף ידי שנפרשה מילימטרים ספורים מידה של ג'ולי. אחזתי בפרק ידה, משכתי אותה אלי וקירבתי אל פניי. כריות אצבעותיה רפרפו על שפתיי. נשכתי את אצבעותיה, בהתחלה בעדינות ואחר ביתר עוז. ג'ולי עצמה את עיניה. הרגשתי את קריאות הבוז של מצפוני הולמות ברקותיי, אך ניחוח התשוקה שהפרישה ידה אל נחיריי היה כה ממכר עד שהייתי מוכן לשלם כל מחיר למען החטא שהביאה עמה ולמען כל אותם החטאים שהיו עתידים לבוא.

"אני מקווה שאתה פנוי הערב," לחשה מבלי לפקוח את עיניה.
"כן."

אני הייתי פנוי עבורה באותו ערב. וגם בכל ערב אחר אותו הייתה מבקשת, ולו לא הייתי פנוי, הרי שהייתי מפנה כל לוח זמנים, דחוס ותובעני ככל שיהיה, כדי לטעום את נוכחותה לידי. לראשונה הבנתי שלמרות שנשלחתי מטעם העבודה לבחור דוגמנית שתייצג את מוצרינו, למעשה בחרתי את אהובתי לעתיד. ובחירתי הייתה נכונה מאין כמוה.

ג'ולי רשמה את מספר הטלפון שלה על פיסת נייר שהייתה מונחת על שולחני ומטעימה את פסיעותיה במבט פרידה מתחמק, יצאה ממשרדי. במשך כל אחר הצוהריים לא הצלחתי להתעשת מביקורה של ג'ולי. שפתיי התייבשו ונסדקו, עיניי היו לא ממוקדות והיה נראה כאילו עם יציאתה היא נטלה כל טיפת ריכוז שהייתה לי. החלטתי לסיים את יום העבודה מוקדם מהרגיל ופתחתי במלאכת סידור שולחן העבודה עמוס השרטוטים והתכניות. לאחר שהקלדתי את מספר הטלפון של ג'ולי במאגר הזיכרונות של הטלפון הנייד שלי וזרקתי את הפתקית אל פח האשפה, שמתי לב כי השקית עם התמונות נותרה על שולחני. בתנועה מוכנית החזרתי אותה אל מקומה במגירתה העליונה של שידתי.

הדהים אותי מראה של העיר באפלולית ערבית. השמש, ככדור אדום, לא זרחה, אלא זהרה ברקיע שהכין עצמו לתנומה, מציינת שאינה עתידה להצטרף אליו. עוברי האורח התרוצצו על המדרכות ובחוסר סבלנות הפשילו שרוולים כדי לבדוק את השעונים שעל פרקי ידיהם. הם נזהרו שלא לאחר את שעת הדמדומים אשר תכין את העיר למנוחה. גמעתי את האוויר ברעב. בבועת הציפייה שסביבי, הזמן עצר.

"אני ארד כאן," הודעתי לנהג המונית.
"אבל, סר..."
"זה בסדר, מכאן אלך ברגל, הערב יש לי זמן."

פסעתי לאורך הנהר, מנסה לתכנן את המפגש, אך גם בדמיוני לא הצלחתי לצאת את פתח ביתי. רציתי לקחת אותה לכל המסעדות, לרקוד עמה בכל הנשפים, לתנות עמה אהבים בכל פינות התבל ובמרכזו, אך למרות שהזמן עצר, היה ברי לי כי לא אוכל להעניק לה את הכל בערב אחד ומכיוון שהתקרבתי אל ביתי ולהחלטה עדיין לא הגעתי, חייגתי אל ג'ולי.

"ג'ולי, מדבר עילי."
"שלום, כבר חשבתי שלא תתקשר," אמרה בקול צלצול שמח.

הנחתי לה לבחור את מקום המפגש ולשמחתי הרבה, היא עשתה זאת בזריזות מיומנת. קבענו להיפגש במסעדה איטלקית בשם קרמינס, הממוקמת בברודווי בין הרחובות תשעים ותשעים ואחד. העובדה שסיימתי להתלבש לפני הזמן לא הביכה אותי. הגעתי למסעדה כחצי שעה לפני שקבענו. למזלי השולחן שהזמנתי היה פנוי וערוך. הזזתי את הכיסא אל הפינה הפנימית ביותר ומיד לאחר שהתיישבתי סימנתי למלצר.

"אני אשתה בינתיים בורבון אירי עם קרח," אמרתי.

כאשר ג'ולי, בלוויו של המארח, התקרבה אל השולחן הייתי עסוק בלערבב את קוביות הקרח הקטנות בתוך הנוזל הכתמתם.

"שלום, ג'ולייט," התרוממתי על רגליי.

ג'ולי הושיטה אלי את ידה. אחזתי בה בזהירות ונשקתי לגבה. עיניה עצרו בעיניי. הזמן עדיין עמד מלכת. משכתי אותה אלי. אפי שקע בשערה הרך. ידיי נסגרו על מותניה. הרגשתי כל עצם מעצמותיה, כל חוליה, כל פעימת לב שהתמזגה בפעימותיי. בקושי רב ומתוך נימוס ניתקתי את גופי מגופה וגררתי את הכיסא מהשולחן. עזרתי לה לשבת, מקרב את כסאה אל כיסאי. ג'ולי ישבה מימיני, מדפדפת בתפריט שהגיש לה המלצר, משוטטת באצבעה על פני השורות, מתקשה להחליט.

"הניחי לי לבחור, יקירתי," ביקשתי.

בהינף ראש, ג'ולי אישרה את הבקשה. סימנתי למלצר ואחר שהתקרב הכתבתי לו את הזמנתי. גם הפעם שתקנו. המלצר הביא בקבוק פאולו סונטרנו חדש והעמידו ליד הקָרָף. מהלנו את היין במנות אופנתיות שגירדו את חִכֵּינו: פינללה אלא וודקה, עגל סלטימבוקה, סלט הבית, פלפלים במרינדה וקינחנו בקנולי שוקולד וטרמיסו – היא מצלחתי ואני מצלחתה. המלצר נטל את הבקבוק הריק והביט בנו בציפייה. עיניה של ג'ולי היו מצועפות באושר מבושם. סומק עדין זרק בלחייה.

"חשבון בבקשה," הוריתי למלצר.
"ג'ולייט," אחזתי בידיה, "אני רוצה אותך."
"קח," השיבה בקלות, "חששתי שלעולם לא תבקש."

מכוערים לילות מנהטן. השמיים מתמזגים עם החלונות העליונים של גורדי השחקים, המדרכות מעשנות את אדי המטרו. האנשים זרים ועטופים בעצמם והבדידות המוקפת קדרות לילית ממלאה את הנפח העיקרי בהמון. אך ליד ג'ולי הייתי בשדה פורח תחת רקיע זרוע כוכבים צלולים כעיניה, חכה ממתקים ושפתותיה יין, מלותיה לחשושים ותנועותיה ריחוף. היא חייכה אל השוער כאילו היה חברה משכבר הימים ומשכה אותי למעלית. בקושי התאפקה עד שפתחתי את מנעולי דלת ביתי ופרצה פנימה בצחוק נערי. היא נחתה על הספה במרכז חדר האורחים, מכנסת תחתיה את הכיסוי עליו, פרט לי, אף אדם מעולם לא ישב והניחה את ראשה על המסעד, ממלאת את החלל בחדוות חיים אותה לא ידע קודם.

"יש לך בית יפה," אמרה, "אבל ריק פה."
"כן."
"ולא רק פה, עילי... בוא," פשטה את זרועותיה, תוך שהיא מפשילה את מגפיה בתנועות קרסוליים מיומנות.
"איפה עוד, ג'ולייט?" שאלתי, כורע בין רגליה.

הרמתי את שמלתה הארוכה והנחתיה על ירכיה, מחליק את כפות ידיי במעלה אגנה אל גומיית תחתוניה. במהירות גלגלתי אותם מטה, לרצפה, וכיסיתי את ראשי בשמלתה. מבעד לבד הרך בקע אור מנוקד ואנחותיה של ג'ולי. היא ליטפה את ראשי במגע מהסס שהתנתק ושב אל קרקפתי.

"בוא אלי," התחננה, מושכת את ראשי, מרימה את שמלתה ושוב מאבדת את כוחותיה ומתמסרת, "בוא אלי..."

אחזתי בשולי השמלה ומשכתי אותה מעל ראשה. ג'ולי הניפה את ידיה כלפי מעלה, שערה הבהיר נחת על כתפיה הערומות. התרחקתי ונעמדתי במרחק מספר צעדים ממנה. היא קפאה במקומה.

"קומי," פקדתי.

ג'ולי נעמדה ליד הספה. אדמומיות רכה כיסתה את החלק הפנימי של ירכיה. פטמותיה הזדקרו לצדדים.

"איפה עוד ריק, ג'ולייט?" שאלתי ומשכתי את פטמותיה אלי, לוחץ אותן בין אצבעותיי.

היא נאנחה, גופה התקפל מעט. שוב משכתי וחיזקתי את הלחיצה. אנחתה הייתה רמה יותר. מתחתי את אחת הפטמות מעל אצבעי ולחצתי מעליה בחברתה.

"אני רוצה לשמוע אותך אומרת איפה ריק."
"בלב שלך, עילי. ריק לך בלב."

באחת שחררתי את פטמותיה וריפיתי את ידיי לצידי גופי. תשובתה המפוכחת הפתיעה אותי.

"מלא אותי ומבטיחה כי אמלא אותך," לחשה.

היא פרמה את כפתורי חולצתי, התירה את חגורת מכנסיי, פתחה את רכסן מפשעתי ומשכה את בגדיי אל הרצפה. אחזה בי בידיים רועדות והחליקה את לחייה במורד קו הזקפה. הנחתי את כף ידי הרפויה על קדקודה והתמכרתי למגע עורה בעורי, לשפתיים פשוקות למחצה, לליקוקיה את כיפתו ולפּניה בהן ניגבה את רוקה.

"אני רוצה אותך, ג'ולי..." אמרתי אל התקרה.
"קח," לחשה וצנחה על זרועותיה.

ליטפתי את ישבנה הקטן והמוצק, העברתי את ידי על שפתיה התחתונות, החדרתי אצבע בין הפנימיות ולחצתי על הפנינה הקטנה שהסתתרה ביניהן. החלקתי במעלה גופה אל עורפה החשוף, כיסיתי אותה בגופי והידקתי את שיניי סביב הגידים שבלטו לאורכו. היא זעקה בכאב מהול בהנאה וככל שנתהדקו שיניי, כך גברה ההנאה שבקולה.

"קח אותי... קח!"
"תתהפכי, אני רוצה לראות את פנייך," ביקשתי.

היא הביטה בי מעבר לכתפה.

"תתהפכי, ג'ולי."

השחלתי את ידיי תחת גבה התחתון. גופה התקמר לאחור, מותיר רווח בין השטיח לגבה. אגנה, מפושק השפתיים, התייצב מולי. חדרתי אל הלחלוחית החמה של גופה. היא עצמה את עיניה. סובבתי בתוכה ויצאתי כמעט לגמרי.

"פקחי את עינייך והביטי בי," אמרתי ושוב באחת חדרתי אליה.

עוד ועוד חדרתי אל גופה הנערי, שוקע בעיניה שנקרעו לרווחה עם כל חדירה. היא מלמלה מילים לא ברורות, אחזה בשערי הקצוץ שהחליק מכפותיה, לפתה את גבי, הניפה את רגליה ושוב ייצבה על השטיח. שיחקתי בפטמותיה הזקורות, מושך ומשחרר אותן לסירוגין. סחטתי את שדיה בכפותיי, עוקב אחר טביעותיי הארגמניות שכיסו את עורה.

"את יכולה לגמור אתי, ילדה?" שאלתי.

ג'ולי הנידה בראשה.

"תגמרי, ג'ולי, תגמרי, אני רוצה לשמוע כל טיפה שנוטפת מגופך כאילו זה היה מפל. תגמרי!"
"אני גומרת," מלמלה.
"תגמרי בשבילי, ג'ולי."
"אני גומרת עבורך!" צעקה.

היא נתנה לי ואני לקחתי. היא הציעה ואני הסכמתי. היטב בחרתי, אך לשם מה אז עוד לא ידעתי. היא שכבה מתנשפת, תחת גופי, סופסוף מניחה לשמורותיה לכסות את הבלבול שהתרוצץ בעיניים צלולות וכבר לא טהורות מחטא כי הכתמתי אותה בחטאי. הרמתי אותה על ידיי, היא ליפפה בחוזקה את צווארי והתמזגה עם לוח לבי. מחוגי השעון חזרו לעבודתם התקינה. השכבתי את ג'ולי על המיטה וליטפתי את שערה. עפעפיה התקמרו בכבדות, היא שילחה אלי חיוך עייף והם חזרו ונעצמו. נשימתה נהייתה מתונה ורגועה. כיסיתי אותה ויצאתי מהחדר.

"היי... למה אינך ישן?" קולה, ספק מנומנם, ספק לוחש, הגיע מאחורי גבי.
"היי את בעצמך," אמרתי ברכות, "חשבתי שאת ישנה," חייכתי.
"אני שונאת לישון לבד."
"בואי, שבי לידי," הנחתי את ידי על הספה, "אני רוצה לומר לך מספר דברים."

ג'ולי התיישבה במקום עליו הצבעתי, כרבלה את רגליה הארוכות תחתיה והצניחה את ראשה על ברכיי. ליטפתי את שערה שאיבד את ניחוח הפרחים שנדף ממנו בתחילת הערב ועיטר את ראשה ברעמת גלים טבעית.

"ג'ולי, אני רוצה לוודא שאת מבינה שאין לנו מה לחפש ביחד," פתחתי, תוך שאני מחליק את שערה בין אצבעותיי, פורם את הקשרים הרכים ומניח לו ליפול על פניה.
"למה?" שאלה מבלי לזקוף את ראשה.
"כי בחורות כמוך אינן בשבילי, ג'ולי, אנחנו פשוט לא נוכל ביחד."
"אוף, עד שמצאתי גבר גבוה ממני," צחקקה.
"ג'ולי, הביטי בי, אנא."

היא התיישרה על מושבה ופקחה את עיניה אל פניי.

"מה את רואה?"
"אני רואה אותך. זה הגיל, נכון?"
"לא, זה לא הגיל, ג'ולי," העברתי את כף ידי על פניה, "גם כאשר הייתי צעיר בעשרים שנה לא התקרבתי לנשים כמוך."
"כמוני... כמוך..." צחקה בהתרסה, תוך ניסיון להבהיר לי עד כמה זה מצחיק אותה.
"כמוך... רכה, פגיעה, חדשה בעולם הזה...יפה," אמרתי, טרם התפזר הד צחוקה, "כמוני, מכוער וזקן."
"מכוער?" ג'ולי בחנה אותי בעיניה, מכף רגל ועד ראש, כאילו ראתה אותי לראשונה.
"לא ככה, ג'ולי, הביטי בעיניי."

היא התנדנדה על מקומה בעייפות והחזירה את ראשה אל ברכיי. סיפרתי לה על לונה פארק. על חדר המראות המעוותות שכל כך אהבתי בצעירותי. על איך שנראיתי שמן ונמוך או רזה וגבוה, איך שבלטה בטני... ג'ולי צחקה, היא אמרה שאני מעורר בה רצון ללכת לשם, לחדר המראות המעוותות, להיזכר בילדותה. והרי לכל אחד מאתנו יש חדר מראות מעוותות בזיכרון.

"מראה אחת, ג'ולי, לא מציבים לעולם בחדר המראות המעוותות, פן תסכן את המבקרים. היא שבירה מאוד ונוטה להתנפץ בפני המביטים בה."
"איזו מן מראה זו?" שמעתי את קולה המנומנם.
"זו המראה את השתקפות הנשמה," לחשתי.
"זה בסדר," ליטפה את ירכיי, "הזמן מרפא את הכל, ויש לי המון ממנו, אני צעירה."