לו הייתי בדיחה, היה לי זקן

פורסם לראשונה בשנת 2004, בפורום "אדונים ומשרתים", באתר "סוכנות ארוטיקה".

א. מסע פרסום

שניהם ניצבו מעל ראשי. אחד היה נמוך קומה והשני גבוה ממנו בראשים מספר. ערמת אלבומים כיסתה את שולחן הזכוכית הממוסגר במסגרת עץ אגוז מלא. פתחתי את האלבום ראשון. מתוך כיסי ניילון מבריקים חייכו אלי פנים עדינים של נערה. שיניה הלבנות, ישרות כחיילים מתוחים במסדר, הצטופפו בשתי שורות צפופות. החזרתי את מבטי אל מארחיי. הנמוך השמנמן חייך אלי בציפייה והפנה את עיניו אל פניו של הגבוה שהשתרך ברזונו אל התקרה. הפכתי דף. נערה אחרת הפגינה את גופה. בכל פריים צד אחר. תהיתי אם הגוץ היה נראה כה גוצי לולא עמד ליד אדם דמוי שרוך ואם דמוי השרוך היה נראה כה משתרך מעלה לולא הגוץ שעמד בסמוך. הם זירזו אותי בדממה מנומסת. סגרתי את האלבום. לא היה טעם להמשיך. ידעתי מה אני מחפש.

"היא צריכה להיות עדינה," הודעתי, תוך שאני הודף את הערמה הכבדה ופונה אל הגוץ ואל השרוך חלופות, "היא צריכה להיות נשית מאוד ומאוד לא ראוותנית. לא גאוותנית ולא מתנשאת. לא בולטת ביופייה או בצבעיה. שתמשוך קודם את הלב ורק אחר כך את העין."

כאילו על פי פקודה, הגוץ והשרוך פסעו צעד אחד לכיווני. ידיהם פיזזו על פני השולחן שתי וערב. הם אספו את האלבומים אל חיקם ובדממה סידרו אותם בארון, מושיטים אלי מפעם לפעם אלבום אחד או שניים, אותם הנחתי בערמה חדשה על הספה לידי. המשרד הקטן הפך לקן נמלים עמלות. אלבומים חדשים הושטו אלי ובמחשבה שניה שוב נלקחו מידיי. פלבלתי בעיניי, מנסה לעקוב אחר הדמויות המתרוצצות.

"טוב, זה יספיק לעכשיו!" הפסקתי את מחול החיפושים, מניח את ידי על הערמה החדשה שלידי.

הם עצרו והתקרבו זה אל זה, כאילו מתוך חשש פן אגלה את סוד גובהם ומשקלם האמיתי. מבלי להוריד את עיניי מהזוג המוזר הושטתי את ידי אל האלבום העליון, הנחתיו על ברכיי ופתחתי בעמוד אקראי.

"אותה בחורה," באכזבה סיננתי מבין שיניי, "הן נראות כתאומות זהות."

מכנסיו של הגוץ טאטאו את נעליו והיה נראה כי מכפלת עבת בשר מתחבאת תחת הבד המגוהץ. עניבת משי כחולה חילקה את חלצתו המכופתרת ואת גופו הרחב לשני חלקים שווים. השרוך הושיט את ידו אל האלבום שעל ברכיי, וחושף את זרועו כמעט עד המרפק הפך את הדפים.

"זו שונה," הצביע.
"זה עדיין לא זה," אמרתי אחרי שעיינתי בשלל הפריימים שנשאו את דמותה.
"יש עוד," הבטיח הגוץ, מסמן בעיניו לכיוון הערמה.

כוס הקפה הריקה הוחלפה במלאה. הדלקתי סיגריה. הבטתי בשעון. יום העבודה התארך מעל לצפוי. ידעתי שיהיה לא פשוט לבחור את הדוגמנית המתאימה לפרסומת של החברה, אך לא עלה בדעתי שהמבחר יהיה רב כל כך. למעלה מזאת, לא תיארתי שזו שאני מחפש תסתתר דווקא בין דפיו של האלבום האחרון. שערה הבהיר גלש בקווים ישרים על גבה. אפה הקטן התמזג עם פניה נטולי האיפור. שפתיים מלאות נראו כאילו נמשחו בצבע עור מט ורק ברק עיניה הבליח מבין ריסים סמיכים שעיטרו את עיניי התכלת הצלולות. תנוחתה שונתה כה בעדינות בין פריים לפריים עד שהשינוי נדמה כטבעי ועקבי, וזאת להבדיל מקודמותיה המלאכותיות. היא שכבה על בטנה, משלחת ספק חיוך ספק צללית אל המצלמה. היא חבקה את רגליה, קוברת את פניה בתוך גבעות ברכיה העגולות. היו צילומים של הפנים בלבד, כאלו שהציגו את כולה, אך בזה ששבה את לבי הייתה אך בבואה: בבואתה של ג'ולי על זכוכית של וויטרינה מוארת ומוקפת חשכה.

"החלטתי," הרמתי את ראשי בחדות, "ג'ולי. אני רוצה אותה מחר במשרד שלי."

הנחתי את האלבום על השולחן. חבילת תמונות עטופה בשקית ניילון שקופה גלשה מבין דפיו ונחתה על הזכוכית. בתמונה העליונה זיהיתי את גשר ברוקלין, את צדו המזרחי של הנהר ואת המקום המדויק בו עמד. מוכנית עצרתי את עיניי על דמותו של גבר שאף הוא נדמָה לי מוכר.

"אני צילמתי את התמונות," הודיע הגוץ בגאווה, "מזל שהמצלמה הייתה עלי, עברתי שם במקרה."

העלטה טשטשה את צבעה של חליפתו הכהה. בתמונות הראשונות ידיו היו מונחות על אחד הסורגים והיה נראה כאילו הוא מחפש דבר מה בתוך הנהר, אך ככל שהתקדמתי הבנתי כי אינו מחפש דבר, אלא עוקב אחר זרימת המים. הוא העביר את אצבעותיו בשערו הקצוץ. החליפה התנופפה ברוח בה נלחם כדי להדליק סיגריה. להבת המצית האירה את פניו, אך כבתה בתמונה הבאה. הוא החליף תנוחה, הסתובב בגבו אל הנהר ולמרות שהביט ישירות אל עדשת המצלמה, היה ברור כי אינו רואה אותה או את הגוץ שהיו עדים לרגעים פרטיים של חיו. הוא הושיט את ידו הימנית אל פרק ידו השמאלית. הסיר את השעון. קירב אותו אל פניו. מתוך רצון עז לראות את המחוגים הורדתי במהירות את התמונה, חושף את זו, בה כעיוור בהה בשעון בעל הרצועה המוזהבת, בעיניים מצומצמות תוך ניסיון למקד את הראייה. תמונה אחרונה – תורי לצמצם עיניים אל ההבהוב הקטן שנטש את ידו והתעופף לכיוון הנהר. הבנתי, זו הייתה רצועת השעון.

"למה הוא זרק אותו?" שאלתי את עצמי.
"אני לא יודע," השיב הגוץ שחשב בטעות כי שאלתי הופנתה אליו, "הוא הלך ואני נסעתי."
בדקתי את השעון שעל פרק ידי.
"כבר חצות," אמרתי, "אני רוצה אותה אצלי מחר באחת."

אני אוהב את מנהטן. אך אהבתי אל העיר יש בה משהו לא יציב. מצד אחד היא גורמת לי לחוש את עצמי חשוב, אדם בעל עתיד שנפרש על פני גלקסיות, כשכל האפשרויות פתוחות, כשהכל עוד לפניי; אך מצד שני, גורדי השחקים מצליחים לגרד גם את האגו שלי שקטן לעומת גודלם אדיר הממדים, ובלילות, כאשר פנסי ברודווי מאירים את המדרכות באור יום כמעט, אני חש את איומם של הצללים שגם גורדי השחקים הללו לא יכולים להם: את איומם של צללי העבר.


ב. ארוחת בוקר

פסעתי לאורכה של השדרה. יצא שהסוכנות הייתה לא רחוקה מדירתי, עניין של עשרים וחמש דקות הליכה. בשעות הלילה הרחובות נראים שונה. הכביש נראה צהוב פחות והמדרכה יותר רחבה. פסי המעבר להולכי רגל נראים מיותרים והרמזורים ארוכים מדי. בירכתי את השוער לשלום ונכנסתי אל המעלית שנפתחה לפני. השארתי הודעה במשרד שיבטלו את הישיבות שלי למחר וסגרתי להישאר במיטה עד הצוהריים. לצערי, ההרגל הנורא העיר אותי בשעה שש בבוקר, קיצר את שאיפתי למקלחת ארוכה, את ההזדמנות לגילוח מפנק, הגדיל את לגימות הקפה ואת שאיבות הניקוטין מהסיגריה שהסתיימה במהרה. בשש וחצי הייתי כבר מוכן לפגישה.

"בוקר טוב אנדריי, תהיתי אם ג'ולי תוכל להקדים. אנא, ברר וחזור אלי לנייד," השארתי הודעה במענה הקולי של הסוכנות.

מזגתי כוס קפה נוספת, הדלקתי סיגריה ופתחתי את וילאות המרפסת, מניח לבוקר צלול להצטרף לפתיחת יומי הבלתי ממושמעת.

"סר, היא יכולה להגיע אליך בעוד שעה," הודיע אנדריי.
"בתשע, אמור לה להיות בתשע במשרד שלי וגם תמסור לה שאם היא התכוונה לאכול ארוחת בוקר, שתוותר, נאכל ביחד."

אנדריי חִכְחֵךְ בגרונו בהטעמה מרומזת.

"אנדריי, לשם כך הייתי פונה לסוכנות אחרת. אני רעב," שיסעתי אותו בעצבנות.

לו לכבל טלפון הייתה היכולת להעביר אמוציות, הרי שהאפרכסת הייתה מסמיקה. לאחר שְׁהִיַּת מבוכה קצרה, אנדריי הזדרז להיפרד וניתק. שוב נותרתי לבד. התארגנתי בזריזות מורגלת ויצאתי מהבניין.

"בתשע מגיעה הדוגמנית," הודעתי למזכירתי כאשר חלפתי על פניה עטופי קורי השינה.
"בוקר טוב, סר."
"בוקר טוב. תזמיני לעשר שני מקומות בבלטהזר שבספרינג סטריט ונא לא להעביר לי שיחות."

לאחר שעברתי על המסמכים שהיו פזורים על שולחני והמזכירה הגישה את כוס הקפה, שוב פתחתי את אלבום התמונות ורק אז שמתי לב שנטלתי עמי את תמונותיו של הבחור על צדו המזרחי של הנהר. תגובתי הראשונה הייתה להתקשר אל שני הצלמים ולהודות בגניבה, אך כאשר אחזתי בחבילת רגשות זרים בידי ומבטי נפל על התמונה הראשונה, בה ניצב שעון אל הסורג ומביט אל המים, עצרתי. הדמות הקבועה שהשתנתה אך במעט בין תמונה לתמונה, הייתה כה שונה בתמונה האחרונה בהשוואה לזו הראשונה, עד שהיה נראה כי שני אנשים שונים היו אלה שעמדו באותו המקום ולבשו את אותה החליפה. הראשון, עמוס עול כבד מנשוא, קיפל את כתפיו פנימה אל חזהו כחוסם את לבו מהקור והאחרון היה משוחרר כתפיים כאדם שרק עתה השיל את גיבנתו. העברתי את התמונות, מקפיד לא להפריע את סדר הבריאה, מטביע בזיכרוני את מהלכיה הזעירים, עד אשר מזכירתי הודיעה על בואה של ג'ולי.

"הכניסי אותה," אישרתי והתיישבתי במקומי, מחזיר בזהירות את חבילת התמונות אל השקית ומניחה במגירה העליונה.

למרות הסיפורים ששמעתי על האיפור ועל זוויות הצילום, ג'ולי שעמדה מעברו השני של שולחן עבודה לא נבדלה בדבר מג'ולי שבאלבום התמונות. היא הושיטה אלי את ידה העדינה ארוכת האצבעות שהסתיימו בציפורניים מטופחות וחייכה.

"עילי," לחצתי את ידה.
"ג'ולייט."
"שבי, הצבעתי אל הכיסא שניצב מאחורי גבה."
"ג'ולייט," פתחתי לאחר שהתיישבה, "כפי שהבנת, את נבחרת להיות הדוגמנית שתייצג את חברתנו במסע הפרסום למוצרינו החדשים. כל הסידורים הפיננסיים יעשו עם הסוכנות שלך על ידי מביני דבר, אני לעומת זאת, אהיה זה שיעבוד מולך. וזו הסיבה בגללה הזמנתי אותך אל משרדי."

עיניה התכולות התרוצצו על פניי. נרתעתי והשתתקתי במבוכה, מניח לחושיה לערוך את ההכרות עם הדמות שניצבה מולה. היא בדקה את צווארון חולצתי, את כתפיי וירדה מטה, לאורך העניבה, אל שולחן העבודה. לאחר שסיימה לחקור את ידיי השלובות, ג'ולי עברה אל הקישוטים השונים. היא עצרה את מבטה על אוסף כלי המדידה בארונית, הטתה את ראשה מעט שמאלה בניסיון להבין את השרטוט של מפוח האוויר שהיה תלוי על לוח מגנטי, החליקה בזריזות על גבי הדגמים שניצבו בפינה ושבה אלי.

"ג'ולייט, אמרי לי, מה דעתך שנמשיך במסעדה?"
"אתה חייב לי ארוחת בוקר," חייכה, חושפת אלי שתי שורות של קרני שמש צלולות ומאשרת את נוכחותי בניצוץ תכול של עיניה.

ידעתי שעברתי את המבחן. עכשיו היה תורה של ג'ולי להבחן. ביקשתי ממזכירתי להזמין מונית והתרוממתי ממושבי.

בזמן שהמתנו לאומלטים, הזמנתי חצי בקבוק צ'אבלס. לאחר שמלצר היינות מזג את היין אל הגביע שלי ואני אישרתי את טעמו הוא מילא את הגביעים והתרחק משולחננו. ג'ולי לגמה מהיין וחייכה.

"מדוע הוא מילא את הכוס שלי ראשונה?" שאלה.
"כי את האישה המבוגרת ביותר בשולחן."

היא צחקה. הקשבתי לצחוקה הנערי שנשא עמו צליל קריסטלי צלול. האישה המבוגרת ביותר בשולחננו הייתה צעירה ממני בשני עשורים. להבדיל מכל הנשים היפות שהכרתי בחיי, ג'ולי התנהלה בעדינות וברכות, מוהלת את דבריה בביישנות ומורידה את עיניה בתגובה למבטי הישיר והחקרני. המלצר הניח את האומלטים על שולחננו. ג'ולי מדדה בעיניה את המרקם המעונן של האומלט ובזהירות חתכה ממנו פרוסה. לאחר מספר תנועות לסת מתונות היא הרימה אלי את עיניה. נטלתי בשלווה את הסכו"ם ופרסתי את תכולת צלחתי לפרוסות גסות, מרוצה מהמטבח הצרפתי שערב לחיכה. אכלנו בדממה. התנועה השגרתית נשמעה בבירור במסעדה הכמעט ריקה. מפינה סמוכה בקע שיעול מנומס, משולחן מרוחק יותר נשמעו לחשושים. ג'ולי הרימה את גביע היין ולגמה את השארית. אחזתי בבקבוק, נכון למלא את כוסה, אך היא הניחה את כף ידה על הגביע, מסבירה במבטה, כי הספיק לה.

"ג'ולייט," פתחתי, לאחר שהמלצר פינה את הכלים והגיש את החשבון, "אני..." השתתקתי.

הלשון, ללא הועיל, תרה אחר המילים שנראה כי אבדו בין המחשבות. הן היו כה קרובות, עד שיכלתי כמעט לגעת בהן, אך בו במקביל, רחוקות ומבולבלות. פניה החשופים במלוא טוהרם נטלו ממני את יכולת הדיבור. הושטתי אליה את ידי ולאחר שהניחה עליה את ידה, כיסיתי אותה בידי השניה והובלתי אל היציאה. השוער, בעל חיוך סתום, הניע את ראשו לעומתנו, שלף את המשרוקית מתחת לצווארון מדיו הכחולים וקרא למונית. הצעתי להסיעה אל יעודה, אך ג'ולי סירבה. המונית הגיעה מהר מדי. רק לאחר שג'ולי משכה את ידה מידי הבנתי שעדיין אחזתי בה בשתי ידיי.

"מחר בבוקר," חייכתי, כשאני מאגרף את ידי בניסיון לשמור על חומה.
"מחר בבוקר," השיבה.
"לצד המזרחי," אמרתי לנהג המונית מבלי לנתק את מבטי מהשמשה האחורית.

גם לאחר שנעלמה מעיניי, המשכתי להביט בה. הרוח בידרה את שערה, שיחקה בחצאיתה הקיצית, חשפה את ירכיה החטובות והדביקה את חולצתה הדקיקה אל שדיה. קירבתי את כף ידי אל פניי ונשמתי את ריח הבושם העדין שנמהל בעקבות רכוּת, אותן הותירה אחריה.

"סר, לאן בדיוק? כבר כמעט חצינו את הנהר."
"כן, ולא את הנהר בלבד," לחשתי.