לפעמים כשאנחנו נפגשים אני קצת מתרגשת. לא ״חשמל זורם בכפות ידיך״ מתרגשת, לא חלילה מרגישה משהו באיזור החלציים ומטה, בכלל לא מרגישה משהו בגוף, רק… אולי איזה זיק של התרגשות? אני יכולה להתרגש ממלא סיבות, אני מתרצת לעצמי בהקפדה. אותו זיק של התרגשות חצה אותי שבועיים קודם כשעמדתי לפגוש חברה יקרה שלא ראיתי כמעט שנה, בקיימברידג׳, עם אשתי הטרייה לצדי, ואשתה הטרייה לצדה. זה היה מרגש! לפעמים דברים מרגשים וזה לא מצביע על משהו מעבר לחברות קרובה ובריאה! וזה למרות ששתי הנשים שלנו טרחו לתחקר אותנו היטב האם אי פעם היה ביננו משהו. לפרוטוקול: לא. היא פשוט הייתה הבחורה הכי אינטליגנטית בחדר, התחלנו לדבר על ספרות בריטית ומשם הכל הידרדר, ועכשיו אני מוצאת את עצמי מידי קיץ טסה לממלכה המאוחדת ויושבת איתה שלושה ימים על קפה גרוע ועדכונים נהדרים.
… אניוואי, הפואטנה שאני מנסה להעביר פה עם ההסבר על חברתי הבריטית, זה שההתרגשות שאני חשה לגביו לא בהכרח מעידה על איזה עניין רומנטי שעולה מחדש, אלא קשור לחקר-ההיסטוריה-המדומה שאנחנו מנסים לתפעל פה. למען האמת, אני בכלל לא זוכרת את העניין הרומנטי הישן כך שאין מה שיעלה מחדש. הזכרונות שהראש שלי מכיל לגבי הגבר הזה, שתיאורטית יצאתי איתו שנתיים-שלוש (?), יכולים למלא אולי דף A4 יחיד, בודד ועצוב. כמובן שיש גם את הזכרונות מ-2021 אבל הם לא היו רומנטיים. לא… אז כבר הייתי מאוהבת בה, והוא היה פשוט (עוד) הסחת דעת.
אבל עכשיו… עכשיו זה משהו אחר. עכשיו, לראשונה בחיי, אני מנסה להיזכר. אני לא יודעת איפה הייתי כששכחתי, אני לא יודעת למה לא רצתי לברר ישר - מה קרה? מי אני? מה איבדתי? העניין המצחיק הוא שקוראים לזה ״אובדן זיכרון״ כאילו שזה משהו שאבד ואת יכולה פשוט לחפש. ההסבר המעורפל של הפסיכיאטרית שלי בזמנו היה שהזכרונות האלה עדיין קיימים, אבל הקשרים במוח שמובילים אליהם נשרפו מחמת החשמל של הטיפולים ולכן כרגע אין דרך להגיע אליהם. זה תמיד היה גורם לזה להישמע רומנטי-כזה, כאילו הכל עדיין קבור אי-שם, ואם רק אחפור בכיוון הנכון מספיק זמן ואשקיע מספיק מאמץ להזרים חשמל לאותם איזורים, בסופו של דבר אצליח למצוא את האוצר האבוד, לחפור אותו החוצה - ולהיזכר.
הדבר שלא מספרים לך בנוגע לאובדן זיכרון, וזה החלק הכי קריטי - זה שרוב הזמן את בכלל לא יודעת שאיבדת משהו - כי, ובכן, שכחת הכל. את מסתובבת לך בעולם, חצי-מרוקנת, קלילה כאילו הורידו ממך את עול התודעה עצמו, ובעוד חצי-העולם הזה מזהה אותך - את לא מזהה אותו. את ממשיכה לרחף הלאה אל מעבר לכתפו, ואפילו לא מבחינה במבט עתיר העלבון שהוא מפנה אחורה אלייך בעוד את ממשיכה להחליק במורד הרחוב הזה, שפעם, נראה לך, הכרת את שמו.
לאבד את הזיכרון ולשכוח הם אולי אותם הדברים, אבל הניסוחים מטעים. כשאיבדתי את הזיכרון לא ידעתי מה איבדתי, ולכן, בזמנו, לא יכולתי לחפש אותו. ככל שהזמן עבר, מצאתי את עצמי נתקלת בעוד ועוד דלתות סגורות, מסדרונות אפלים, חדרים מאובקים עמוסי רהיטים מכוסים סדינים לבנים. ניסיתי למשוך אחד מהם מעל מה שנדמה כשולחן איפור עתיק, אבל מתחתיו היה רק עוד סדין לבן, ועוד אחד, ועוד אחד… ורק אז, כשאת עומדת בחושך עם עיניים פקוחות ומבינה שאת לא מצליחה לראות משהו שנמצא ממש ממש שם, שאת מושיטה את היד להרגיש אבל הריק רק מחזיר לך וואקום מעקצץ בתמורה, תחושה של דבר מה שהיה… שאולי קיים, אבל את פשוט לא מצליחה לאחוז בו… השם עומד לך על קצה הלשון, את שואפת אוויר מלוא הריאות כדי להגות בו, אך בסוף יוצאת ממך רק אנחה רפויה ועייפה, ואת מבינה ששוב שכחת מה רצית לומר.
מה רציתי לומר?
אה. שאני לא זוכרת אותו. אני לא זוכרת שאי פעם אהבתי אותו. אני יודעת שזה משהו שקרה, אני יודעת שזה היה, אבל זה… ובכן, כמו לדעת שהייתה המהפיכה הצרפתית או מלחמת העולם הראשונה - זה שאני יודעת שזה קרה לא אומר שאני זוכרת את זה, ואני בטח שלא יודעת איך זה מרגיש. זיכרון סמנטי (ידע כללי - עובדות) אל מול זיכרון אפיזודי (חוויות ומאורעות אישיים).
ובכל זאת, כשהוא כותב לי ״שבוע מוצלח, כלבה״, במקום לרצות להעיף לו סטירה ולהגן על כבודי, אני מרגישה את קצוות פי מתעקלים מעלה בחצי-חיוך לא רצוני. התחושה כמעט נוסטלגית, אם כי איני מצליחה לשלוף את הנוסטלגיה מזכרוני. אני עונה לו במיידי ״שבוע מהמם, ותיזהר שאשתי לא תשמע״, כי אסור שידע שאני אפילו קצת מרוצה מזה. אני לא זוכרת למה… אולי יש חלקים אחרים בי, שעדיין זוכרים, למרות שהמודע שלי לא יכול לשלוף סיבה טובה אחת לתת לו להיות ככה חצוף.
מערכת העצבים שלנו היא דבר מופלא, ללא ספק.