סופ״ש של כשכושים בזנב אחרי שבוע של זנב מונף בדריכות ובריחוק. התחושות, המראות, הטעמים, הכל חוזר אליי, מציף לי את הבטן בבועות של התרגשות, מסיח את דעתי מלמידה סדירה למבחן. יש לי הרגשה שהמבחן הזה כבר אבוד ונאלץ לדחות את הקורס לסמסטר הבא. ☹️
בניגוד מוחלט להחלטתי הקודמת, ובעיקר כי ביטלו לה את המשמרת - היינו במסיבת פטיש - אבל לא. קרה. שום. דבר. לא הסכמתי. ״אני לא שמה קולר ואת לא לוקחת איתך שום צעצוע!״ הכרזתי בזמן שהיא גוזרת לי תלתל סורר והיא הנהנה בחיוך סבלני. במסיבות רוקדים ובבית מזדיינים. או לפחות, ככה יהיה הסופ״ש, החלטתי. לא הסכמתי לתת לאווירה הסקסית הזאת להפיל אותנו לאיזה סשן פומבי שיהווה פלסטר על האישיוז ביננו לעוד שבוע-שבועיים. רציתי לפתור הכל עכשיו ודי. או לפחות, אחרי הצצה חטופה אחת החוצה, רציתי להבין מה היא רוצה לפני שאני ממשיכה בכיוון המאוד לא מושך הזה.
היא בחיים לא תודה בזה, אבל הדבר היחיד שגורם לה לקחת את המושכות חזרה לידיים, ולקחת אותנו לתוך משהו חדש, לצאת משגרה, להתקדם בדרגה, זה כשאני (אפילו לרגע) מעיזה לפזול לכיוון מישהו אחר. זה לבד יכול לחרפן אותה, אז שהמישהו הזה גם ישלוט בי? היא לא יכולה לשאת את המחשבה. אבל היא גם יודעת שככל שאנחנו שוקעות בשגרה בה היא מרצה אותי יותר משאני מרצה אותה, אני מתחילה לחפש מישהו בחוץ שייתן לי את הדבר הזה, ששומר עליי כל-כך, כל-כך רגועה.
יש בי חלק שאוהב להשאיר אותה במתח ומידי פעם לבחון את השוק, אבל בסך הכל אין לה מה לדאוג מתחרות בתחום השליטה. גם אם התכתבתי או נפגשתי לקפה או פלרטטתי באיזו מסיבה, זה אף פעם לא ממשיך הלאה. קשה לי להכניס מישהו חדש למשבצת הזאת, קשה לי לשים מישהו באיזו כותרת ולהחליט שעכשיו אני רוצה שהוא ישלוט בי ויהיה מרוצה ממני וכו׳. שלא לדבר בכלל על הקרבה וההקרבה הפיזית הנלוות. פעם, אני חושבת כשאני מנסה לשחזר מפגשים מפוקפקים ומאובקים, לא היה לי אכפת עד כדי כך. יכולתי פשוט להיכנס לאיזה משרד של איזה גבר זר ואחרי אולי שעה של קשקושים הזין שלו כבר היה לי בתוך הגרון. אבל עכשיו? אף זר לא יכול לתת לי את מה שאני מחפשת. רק מי שכבר נרקמה ביננו אינטימיות מהסוג הטהור, שכבר לא מייצרים יותר, יכול אפילו להתקרב ללנסות. עכשיו זאת צריכה להיות היא. אני צריכה אותה, והיא צריכה להבין מה היא רוצה, ואני צריכה לחכות בסבלנות, ואני מחכה כבר כל-כך הרבה זמן…
היא אוהבת להכאיב לי, אבל היא לא אוהבת לדרוש את מה שהיא רוצה. לרוב היא בכלל לא שמה לב מה היא רוצה. היא אוהבת לזיין אותי, אבל היא לא אוהבת שאני מזיינת אותה. או לפחות, היא לא אוהבת את איך שפעם הייתי מזיינת אותה. לפעמים מרגיש לי שהיא לא נתנה לזה מספיק הזדמנויות, כי כשאנחנו משוחחות על זה היא נותנת דוגמאות עוד מימנו הוניליים, וברור שזה לא עושה לה את זה יותר… זה גם לא עושה את זה לי יותר. אבל מאז שהתחלנו לשחק בבדסמ, היא לא נותנת לזה להגיע לצד שלה של המיטה. היא מוכנה להשפיל אותי כשהיא מזיינת אותי, אבל להשפיל אותי כשאני מזיינת אותה? לפעמים מרגיש לי שהיא לא יודעת איך עושים את זה בכלל, וזה בסדר, כי בסך הכל היא די חדשה, אבל אם אפשר לפחות להעלות את הנושא מידי פעם מעל לפני השטח…
So I did.
לפני שנכנסנו למסיבה חיסלנו בקבוק יין לצלילי השילוש הקדוש ניקי-קארדי-מייגאן ואכלנו את הראש. שוחחנו על גבולות קשים ורכים, על שליטה מחוץ למיטה, על התמסרות, על ריצוי, על הכנעה, על ענישה. שוחחנו על מה היא רוצה. אבל לרוב? היא לא ידעה. שוחחנו על זה שאני כועסת שהיא לא יודעת, שהיא חוששת לנסות או לבדוק, שהיא צריכה שאני אעשה את המחקר בשבילה ואדחוף אותה, שהיא צריכה שאשלוט בה מלמטה. לא חושבת שהיא אהבה את זה, אבל היא כן אמרה לי ״את צודקת״, ואני אמרתי לה שנמאס לי להיות צודקת, מתחשק לי קצת שמישהו אחר ילמד אותי משהו שאני לא יודעת. מתחשק לי שמישהו אחר יהיה צודק.
לבסוף אני זאת שצריכה להסביר לה שאפשר להוריד אותי על הברכיים ולדחוף את הראש שלי בין הרגליים שלה גם אם אין לה זין, ורגע לפני שהסופ״ש נגמר - היא מרשה לי. היא יוצאת מהמקלחת, נעמדת מולי בסלון, רטובה ומטפטפת (אני גם רטובה ומטפטפת אבל אני תמיד רטובה ומטפטפת נו). היא משליכה כרית על הרצפה, שולפת אותי החוצה ממה-שזה-לא-יהיה-שהיה-בנטפליקס.
״בואי לפה נזיין לך את הפה קצת.״
סופסוף! אני נמסה למשמע המילים, קופצת ממקומי וכורעת תחתיה. אני מוציאה לשון, מנסה לבלום את החיוך הנרגש שלי לטובת תפקוד ראוי של הפה שלי, והיא מרימה רגל אחת על הספה.
אני צוללת לתוכה
והיא הדבר
הכי טוב
שאי-פעם
טעמתי