לפעמים הרקע זורק עליי שיר שמצית פתיל של זיכרון, ואם אני עוקבת אחריו ונותנת לו מספיק חמצן הוא נשרף בקפידה עד הדינמיט שמפיל פיסת קיר כזאת או אחרת בראשי.
פעם הוא הקדיש לי או שלח לי או משהו באיזושהי קונסטילציה לי את השיר הזה. וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכרת. אומרים שמוזיקה מייצרת זכרונות חזקים במיוחד, ואני מכירה את זה, אני שומעת את קולותיהן המיוסרים של טורי, סוזאן ואיימי מלוות אותי במורבידיות אפלולית וסקרנית אל עבר כל מה שאני איכשהו עוד מצליחה לאחוז בזכרוני באיזשהו שמץ של ביטחון. אבל השיר הזה… הוא זר לי. הוא אחר לי.
כמה הוא דאג לי פעם.
כמה באמת?
בדייט-לא-דייט האחרון שלנו התוודיתי שמעולם לא האמנתי לזה, לדאגה הזאת, והוא הופתע. ובצדק, כי יש לנו וותק, בכל זאת לא רומן קליל במשרד. אבל אולי זה לא נכון, אולי האמנתי לזה ושכחתי. אולי קראתי שוב ושוב התכתבויות קרות וקטעי בלוג ספוגים זיעה וגעגוע. את ריח הזיעה שלו אני גם זוכרת, מטפטפת עליי כשאני מקופלת מתחתיו באיזו תנוחה לא טבעית, שרק נערת גומי שרוקדת על עמודים יכולה לגייס. זה הגעיל אותי, אבל הכי הגעיל אותי, שלא רציתי לעולם שיפסיק לטפטף עליי.
כמה הוא דאג לי פעם.
ואולי הוא צדק, ואולי יציאת חירום צדקו, כי הנה, בסוף זה עבר.
בערך.
היום הייתי איתה בתקווה, בשוק, בסנדלר, בקפה, במעדנייה. חיפשתי עלי גפן, ומצאתי, וזה היה הסוג שהוא היה מביא לי מידי פעם בשבתות כשהיה מגיע, לפעמים לקפה, לפעמים לזיון, לפעמים סתם להאכיל אותי. רציתי לספר לה אבל לא רציתי לספר לה כי לא רציתי להעלות אותו בפניה, ואני אפילו לא זוכרת מה בחרתי, רק זוכרת שחשבתי על עלי גפן ושוקולד בצורת פילים ויינות אדומים ושפעם אחת לא כזה מזמן התקשרתי אליו ביום שישי בצהריים שמשום מה היא לא הייתה זמינה בו. לא היינו בכזה קשר רציף אז אבל בדיוק שוחררתי מהאשפוז הפסיכיאטרי בשיבא וביקשתי שיבוא לאסוף אותי למרות שידעתי שיש לו בת זוג וילדים וחיים משלו, בטח בשישי בצהריים, אבל איכשהו היה לי ברור שהוא יבוא אם יהיה לו ברור שאני צריכה אותו. והוא בא.
כמה הוא דואג לי.
קטע.