ניקוי רעלים

#ונילה

#ילדות

היא מדברת איתנו על אורך הרגליים כאילו שהוא מדד סטטיסטי להצלחה. ״אם רק היינו יותר גבוהות״, היא אומרת, ״כל אחת מאיתנו יכלה להיות דוגמנית.״ השיער שלה בוהק בגליטר זהוב כנגד קרני שמש חורפית. איזה יפה זה, חשבתי. איזו יפה היא.

היא בערך בגילי, אבל לא הייתה לה את הילדות שלי. בזמן שבוחן המציאות שלי, כפי שתמיד חתמו הפסיכיאטרים, תקין, אני הצלחתי למצוא את עצמי בשלב מסוים, במזל מסוים, בין הילדים האחרים.

אני מביטה למטה

הרגליים שלי ארוכות יותר משל כל אחת מהן

ואולי, במבט ראשוני, אני באמת נראית יפה יותר.

אבל זה לא אומר כלום.

״זה מה שאת רוצה? להיות דוגמנית?״ אני מנסה להבין. אני מנסה לא לשפוט. מישהי שנראית כמוני… לא בהכרח תבין?

״אני לא רוצה, אני אומרת שיכולנו להיות. יכלו להיות לנו חיים אחרים לגמרי.״ המבט שלה אטום, אך אני חשה בחולמניות שלה בקצה אפי; ניחוח ייחודי של ילדות מבעבעת, של דמויות דקיקות גזורות מתוך ״ראש1״ ו״מעריב לנוער״, של פוסטרים מהעמוד האמצעי נערמים על גבי ארון סגול, שכבה אחר שכבה, כמו לקה שמתגבשת על גבי כל תפיסת הגוף שלך. ואת עוד לא סיימת לגדול,  וכבר הבטן נראית לך בגודל הלא נכון, והטבור שלך לא מתוח מספיק, ולמה את כהה וכל השאר כ״כ בהירים? ולמה השיער שלך ככה מתקרזל למעלה, ולמה אין לך נמשים, ולמה אין לך חברים בנים..?

רציתי לומר לה שלנערות יפות יש בעיות אחרות, אבל לא רציתי לדבר עליהן, אז שתקתי וחייכתי והמשכתי לשחק איתה בכאילו, כאילו גם אני רוצה להיות דוגמנית.