כשאני נכנסת לבניין הוא יושב בכניסה, ואני מחייכת לשלום אבל גם ממהרת לזמזם באינטרקום כי כמה מפתיע יש לי 200 ביציות מבשילות שמחכות להישאב אז אני חייבת פיפי כל 45 דקות. בקיצור הנחתי את כל החפצים בפנים וראיתי שהוא נכנס אחריי, ושנינו נתקלנו בדלת הסגורה של חדר הטיפול שאמור להיות פתוח לפחות רבע שעה לפני, ושנינו עיקמנו את האף באותו האופן. אנחנו בכללי נוטים לעקם את האף באותו האופן לגבי דברים, זה חלק ממה שמחבר ביננו. אני אוהבת לראות אותו מעקם את האף. נראה לי שאני בכללי אוהבת לראות אותו. יום אחד, כאשר חוקי הטיפול הקבוצתי אשר חלים עלינו לא יגבילו אותנו יותר, אולי אפילו אעיז לבקש ממנו מספר טלפון או אינסטגרם או מה שזה לא יהיה שהילדים של ימינו משתמשים כדי לשוחח אחד עם השני, כי כמובן שהוא צעיר ממני ב-15 שנה.
אני מאזינה לדלת הסגורה ומבפנים עולים קולות של שיחה שוצפת של מטפלות שמנסות להבין כיצד ינחו את המפגש הקרוב, ואני מסתובבת וממהרת לשירותים. ״אני מדמם,״ אני שומעת מאחורי לפתע ומסתובבת בחזרה, משלימה סיבוב מגוחך של 360 מעלות חזרה למקום ממנו יצאתי. הציפורן שלו נצבעה אדום, הוא כנראה נחתך בדרך בלי לשים לב ונראה שהוא לא כ״כ יודע מה לעשות עם זה. מי כמוני יכולה להזדהות עם חוסר חיבור טוטאלי לגוף של עצמך? אני שולפת מתיק התרופות הסבתי שלי פד אלכוהולי מהסוג שאני משתמשת בו בזריקות ופלסטר, מפקדת עליו לחטא את זה ואז לחבוש וגם לשבת שם ולהשגיח לי על הדברים על הדרך בזמן שאני סופסוף מרוקנת את שלפוחית השתן שלי, שממתינה עוד מאז שלחצו עליה בבוקר באולטראסאונד למעקב זקיקים באסותא ברמת הפאקינג חייל.
כשאני חוזרת תפס את מקומי איזה בחור גיי אחר מהקבוצה, ובכל זאת אני בוחרת להתיישב ביניהם במקום ללכת לצד השני למקום הרבה יותר מרווח, ואני מתרצת את זה לעצמי בכך שהתיק שלי נשאר שם, אבל ישר אני מתחילה לשאול אותו איך האצבע במעין אמהות מעצבנת של מישהי שסתם רוצה להתקרב. אני יודעת שיש לו מאמי אישיוז, אולי זה מדבר אליי נו מה אני יודעת.
-
בסיום הפגישה הקבוצתית אני ממתינה במשרד לקביעת תור לפסיכיאטרית - אנחנו מתכוננות ביחד לדיכאון של אחרי האסטרוגן. בדרך החוצה הוא אומר לי בהצלחה בשאיבה ושואל אם אפשר להציע לי חיבוק, ובא לי שיציע לי יותר מזה אבל אולי זה סתם ההורמונים. סתם, אין מצב, אם כבר ההורמונים עושים אותי פחות חרמנית מהרגיל, זה באמת הוא ספציפית. ״שלא יראו שאנחנו מתחברים כשאסור לנו,״ אני אומרת לו בחצי צחוק, עדיין יושבת על ספסל ההמתנה בזמן שהוא עומד בדלת, חצי רגל בחוץ. ״לא אכפת לי שיראו״, הוא אומר לי, ובא לי לנשק אותו. אני מתרוממת מהמקום, לוחשת תודה ורוכנת לחיבוק קצר. אני קצת מתבאסת שאני תקועה בתור לפקידת הקבלה עכשיו ולא יכולה לצאת איתו החוצה לשיחת פוסט-הטיפול הקבועה שלנו, שנהייתה מעין עניין שגרתי וחמוד שעושה לי את ימי ראשון קצת יותר נעימים. מעניין אם הוא יודע. אנחנו לא מדברים על שטויות של טיפול, אנחנו לא מדברים על שומדבר ספציפי ואיכשהו בכל זאת מכסים את כל הנושאים, החל מהאמהות הבלתי נסבלות שלנו, דרך מערכת הבריאות המתישה ועד חיי הלהט״ב בעיר הגדולה.
כשיצאתי מהמשרד הוא עדיין היה שם, עם עוד שתי בנות מהטיפול, ואני ישבתי ועשיתי חצי שאכט למרות שהייתי ממש עייפה וממש רציתי לחזור הביתה ולנוח לפני המשך היום, אבל גם רציתי להישאר בחברתו, כי היה לי נעים איתו ולא ידעתי לשים את האצבע על למה אבל רציתי להישאר לגלות. הוא אמר שהוא צריך לקנות בוקסרים והוא לא יודע איפה, ואני משכתי בכתפיי ואמרתי לו שמעולם לא קניתי בוקסרים לגברים בחיי אז אין לי איך לעזור לו. הוא צחק, אבל קצת אח״כ הקפדתי לדחוף לשיחה משהו על זה שאני ביסקסואלית, או פאנסקסואלית, או מה שלא תהיה הסקסואלית שנמשכת אליו, ואמרתי לו שאם הוא רוצה ללוות אותי לבית אריאלה בטח יהיה מקום לקנות תחתוני גברים בכיוון אבן גבירול או הסנטר. הוא הרים את השקית שלי ואמר משהו על להיות ג׳נטלמן, ואני קצת חייכתי וקצת נרטבתי, ואז התחלנו ללכת ודיברנו על הדרישות הגבוהות שיש לבחורות מבחורים.
הוא סיפר שהוא מתקשה להכיר בחורות בתור גבר טרנס צעיר, ואני רק רציתי לזרוק את עצמי עליו, אבל במקום זה הייתי מתעניינת ושאלתי מלא שאלות על היומיום שלו והצעתי ברים ומסיבות וקבוצות חברתיות במרכז הגאה וקבוצות פייסבוק והוא דיבר על זה שהוא לא מתחבר לקהילה הלהט״בית וגם אני דיברתי על זה, והבנתי אותו אבל גם הבנתי את הצורך בקרבה ומשפחה וקהילה וחשבתי שזה לא הבחור הטרנס הראשון שאני מוצאת את עצמי מתגלגלת בפנטזיות אודותיו, ומעניין אם זה קשור למקומות האבודים ששנינו מגיעים מהם, או פשוט למבט הנערי והנאה הזה, ולחוכמת החיים הבתולית אך מתוחכמת שמגיעה עם יותר מידי חוויות מורכבות בפחות מידי זמן. בשלב מסוים בדרך הקצרה מתחיל לרדת עלינו גשם, המשקפיים שלי נרטבים והג׳נטלמן מציע לי מטרייה. ״אני לא רוצה מטרייה, אני רוצה לא להירטב!״ אני מוחה ומזמינה אותו להתחבא איתי מאחורי אחד העמודים של ה-We Work, פינת עישון מקורה ומוגנת מהרוח, מקום מושלם להתגנב לנשיקה רומנטית ורטובה באמצע יום קריר וגשום של פברואר. לא שאלתי אותו על פוליאמוריה ועל מה הוא מחפש, אני מרגישה זקנה מידי ומטופשת מידי בשביל בכלל ללכת לשם, אבל כן דאגתי לציין, לפני כמה שבועות כבר, שאני ואשתי בזוגיות פוליאמורית. כי מה אכפת לי, לשים את זה ככה על השולחן?
אנחנו ממשיכים לקשקש ובזמן שאני בוהה בחזות שלו מהפרופיל אני חושבת שיש לנו סיפור דומה, של אמא כביכול-מתקדמת שברחה לשמאל המרכזי מהפריפריה הפרימיטיבית, עד שמשהו היה לה קצת-יותר-מידי-מתקדם והיא חזרה לתקופת האבן. הוא מדבר על ארוחות שישי שחסרות לו, טוען שלכן הוא עדיין מדבר איתה למרות שהיא פונה אליו בלשון נקבה, ואני נאבקת בצורך להזמין אותו לארוחת שישי אצלנו - ואנחנו בכלל לא עושות ארוחת שישי, אבל יש בי דאגה לא מוסברת כלפיו… ואולי בעצם מוסברת מאוד.
הוא מספר לי בתסכול על הקושי בלמצוא בת זוג, על האופן בו הוא נקרע בין להיות אובייקט מיני לבין להידחות על להיות בין לבין, על כך שהוא לא מוצא מקומות להכיר או אפילו להתאמן על להכיר. אני יודעת שאני כבר לא בגיל או בסטטוס שהוא מחפש, אבל גם יודעת שלפני עשור הייתי גוררת אותו הביתה וגורמת לו להרגיש הכי גבר שרק אפשר, חונקת בתשוקה תהומית כלפיו כל זכר לדיספוריה מגדרית שמכרסמת בו, גם אם רק לכמה רגעים ספורים. בדמיון שלי אני רוכבת עליו, מסירה את המשקפיים שלו, תופסת לו את הפנים, את הישבן, את הנשמה, כמעט מנשקת ואז מרפה, הוא גומר, הוא מצמיד אותי למטה ומגמיר אותי, אנחנו מתחבקים, צוחקים, ואז מזמינים פיצה.
אני באמת צריכה לברר עם הידידים הטרנסים שלי בשכונה
איפה בחור טרנס חמוד יכול למצוא מישהי ראויה
לארוחת שישי.