כשהדברים ממש מחמירים, כששאכט או שמן קנאביס לא עושים את שלהם, כשהסכר מתפרץ ואני עולה על גדותיי, וכשאין לי שום מקום אחר לנתב את כל הזרם הזה - אני סופגת הכל בכדורים כתומים וקטנים. כשהייתי קטנה, וחשבתי שמריחואנה זה סמים וסמים זה ממכר ומסוכן, קיבלתי מרשמים לדברים ממכרים בהרבה, ולמדתי איך להשתיק את הצרחות שבראש שלי בדרכים חדשות. אם עד גיל 15 כל מה שהיה ביכולתי לעשות זה במקסימום פריקת אנרגיה על המקלדת או בת זוג, מאותו הרגע מצאנו דרך חדשה להרגיע את המטורפת.
העניין הוא, שאז עדיין לא הייתי מטורפת. הייתי עדיין רק ילדה אבודה. כמו אליס בארץ הפלאות - כשמדובר בילדה בת 8, זה עוד חמוד, אבל 30 שנה אחרי? אחותי, כבר היית צריכה להיות בסדר.
(כבר הייתי צריכה להיות בסדר.)
אבל אין דבר כזה, בעצם, בסדר. בטח שלא עכשיו. כולנו מתהדרים בתואר ״פוסט טראומה מדינית״, אצל כולנו נמתח איזה קפיץ לצליל אופנוע או סירנה או צפירה או אפילו צפצוף לא-מדויק בטלפון. אז מהי כבר הפוסט-טראומה הפרטית שלי? בימינו הרי מדובר בעניין שבשגרה. הנה שוב המילה המאוסה הזו - שגרה.
אני מנסה להתרכז במשימת הכתיבה הנוכחית שלי לצורך חזרה לשגרה, ולשם כך אני אמורה לחזור אחורה בזמן לזמן שאיני זוכרת. אני אמורה להתהלך במסדרונות של איכילוב, לראות את אמא שלי מתפללת ליד המיטה, את אורן במסדרון דואג אבל כועס, את האקסית המיתולוגית של זמנו נוזפת בי שנייה לפני שאני מאבדת הכרה שוב, אותי עטופה צינורות, מכשירי הנשמה ומכונות מצפצפות. אני אמורה לכתוב על עסקה עם אלוהים, על הרגע הזה שהבנתי שאני עומדת למות, שבו כנראה שלחתי הודעה לאקסית המדוברת, כי לפתע רציתי לחיות.
אני אמורה לכתוב על כל אלה, אבל אני לא זוכרת אותם. אני בטח לא זוכרת שרציתי לחיות. אני זוכרת רק תחושת אכזבה ברורה כשפקחתי את העיניים והרגשתי את הקטטר דוקר בשלפוחית השתן, כי כאב מרגישים רק בחיים.
הניסיון להיזכר מכניס אותי לסטרס, ואני רגישה יתר על המידה וביני לבינה הכל מתפוצץ ומתרחק. כנראה שזה נכון מה שאומרים על זוגות שעוברים יחד טיפולי פוריות ועל הקשיים שזה מערים בעקבות. וכבר הייתי רגישה יתר על המידה בגלל דברים שוליים כמו מלחמה עם איראן קודם, במהלכה רק גילינו על ההפלה. ואפשר לקרוא לזה בכלל, הפלה? אני חושבת לעצמי שאולי זה דרמטי מידי. מצד שני, משהו נפל, בזה אין ספק.
משהו נפל
ומאז אני לא מצליחה לקום.