הימים האחרונים היו איומים. יש מעטה עבה של עצב על הכל, והוא כבר בשלב שהוא נדבק, שאי אפשר לאבק אותו הלאה מכאן. תמיד כשתחושת העצב מעמיקה בכללי, היא מעמיקה אצלי אקסטרה. אחותי אומרת את זה יפה, ״את מאוד רגישה״, אבל בפועל מדובר בטמפרמנט מוגבר מולד בתוספת שלל תרחישים שהוסיפו את שלהם עם הזמן, ואפשר לכנות זאת בפי העם: ״חולת-נפש״.
התחושה דומה למתי שרציתי למות, פעם, בעבר, וזה לא מפליא כי בתכלס אני חופרת בנושא הזה במסגרת משימת כתיבה עם דדליין מתקרב. עשיתי לעצמי מתנת יומולדת ומצאתי סדנת כתיבה שתקדם יותר את הסיפור מאשר את הכתיבה עצמה, כי לתחושתי טכניקות למלל שמעביר מסרים זה פחות האישיו שלי, ועכשיו יש לי מנחה שטוען שבלי דדליין אף אחד לא כותב, אז הנה אני עם דדליין ו-5 התקפי חרדה ליום. זה אפילו לא הנושא שאני רוצה לכתוב עליו, זה לא הנושא שאיתו רציתי לצאת לשוק, אבל משימה היא משימה היא משימה.
המדינה מתפוררת, ואני עוד מהמעטים שממשיכים לקבל ממנה משהו, אז באיזה קטע אני מעיזה להתלונן? באופן מפתיע אף אחד לא פגע עדיין בקצבאות הנכות, ובתקווה אסיים את ענייני פה לפני שיגיעו לכך. לפני כשנה וחצי עשיתי טריק שמטרתו הייתה לקבל דמי אבטלה במיידי, אבל בפועל קיבלתי אישור מרופאה תעסוקתית שכדאי שאחליף מקצוע. כשביטוח לאומי ראו את זה, הם הכריזו: את זכאית להסבת מקצוע במסגרת שיקום תעסוקתי, וכך יצא שבמקום לבלות ימים בבנייני זכוכית ממוזגים עם אספרסו משובח ומקרר עמוס מעדני חלבון אני מוצאת את עצמי שלוש פעמים בשבוע בכלבייה, בשטח כורכר, אוחזת ברצועה ומסריחה מרוב חטיפי כלבים.
הלימודים האלו לא יימשכו עוד הרבה זמן, ואולי זה ההמנון הקבוע על הכל. זה לא יימשך עוד הרבה זמן, אז המוח שלי ישר אומר: מה הלאה? הלאה, כנראה לחו״ל. הלאה, כנראה לאוסטריה. הלאה תלוי בסיום הלימודים וצליחת ההריון… ואולי לא? אולי אנחנו סתם בונות מגדלים על תינוק שלא יתקיים לעולם. אולי צריך פשוט לקחת את הדברים וללכת, כי אם אחכה עד סיום הלימודים (עוד שנה) והסטאז׳ (אלוהים יודע), יכול להיות שייגמר כבר. שייגמר פה כבר, שתיגמר אני כבר. משהו פה מתחיל להיגמר, זה בטוח.
נשאר רק לברוח.