הגבר הזקן והמקריח, שבכל זאת החליט להאריך שיער, מסובב את מבטו כשאנחנו נכנסות לחדר המשחקים, ומשאיר אותו עליי כשאנחנו מתיישבות. על גבי ירכיו הגרומות יושבת בחורה עבה, מצופה בשמלת לייטקס שנראית שעומדת להתפוצץ. אני מדמיינת אותי דוקרת אותה בסיכה, ואותה מתפנצ׳רת החוצה, נוזלת לו על הברכיים, נמסה והופכת לשלולית על הרצפה.
ואני אפילו לא על סמים.
״אנחנו צריכות סצינה חדשה״, אני אומרת לה בחלחלה, עדיין מדמיינת את שמלת הלייטקס הקרועה מקופלת לרגליו של הגבר שעדיין לא מוריד ממני את העיניים. לפי הכללים, בגדול, לא אמורים לבהות, אבל גם יש חלק נעים בבהייה, וגם אני בוהה לעתים באחרות, אז אני לא לגמרי יכולה להתלונן. בעבר, אהבתי לבהות במסיבות האלה יותר. ״פעם הא.נשים כאן היו יפים יותר,״ אני ממשיכה להתלונן. אבל שרון לא הייתה איתי שם פעם, בימים שאף אחד בכלל לא ידע שיש דבר כזה סין את׳יקס ובטח שלא גגרין, פשוט קיבלנו הזמנות מפה לאוזן, מפרצוף לפרצוף, והפרצופים שקיבלו היו פרצופים יפים. כי ככה זה בקהילות שמתבססות על סקס, אנחנו מחפשים אנשים יפים.
נראה שבגילנו כבר אזלו הא.נשים היפים. אני יודעת שזו בעיה כי בבחירה בן אנשים יפים לאנשים מיומנים במיטה אני מוצאת את עצמי בוחרת באפשרות השנייה לעתים קרובות. נתתי עוד מבט נחרד לעבר המזרנים האדומים העבים, נשים שפופות וגרומות בחולצות רשת שבאמת לא מציגות הרבה לראווה, עור דק ועייף, שיער מרוט, ליפסטיק שיוצא מהקווים. אני מביטה למושב מימיני, לשרון. היא תמיד הייתה יפיפיה. היא עדיין יפיפיה, ומבט אחד ממנה מייצר לי שלולית בין הרגליים בזמן שיא, אבל החיים שמים רגליים, ואי אפשר להתעלם ממצבנו, ומהעובדה שצריך לגוון לפעמים. פעם עוד הייתה אפשרות לצרף, אבל כאמור - נראה שאזלו הא.נשים היפים.
אולי גם פעם הם לא היו כאלה יפים, אני חושבת לעצמי.
אולי, עוד מעט, גם אני כבר לא אהיה כזאת יפה.