היא ואני בתקופה לא טובה. זה ברור מאליו, גם כי כל הזוגות שנמצאים בטיפולי פוריות אוטומטית נמצאים בתקופה לא טובה, וגם כי כל הזוגות במלחמה אוטומטית נמצאים בתקופה לא טובה, ואלו שנמצאים גם וגם וגם במקרה המדינה לא מאשרת להם לבצע אותם בארץ - עוד יותר. לא יעזרו הצעצועים החדשים, השוטים המכאיבים, הנסיונות העגומים להוריד אותי למטה… הדומיננטיות היומיומית שלי גוברת בכל ריב, בכל וויכוח, בכל אי-הבנה, בכל הבנה ברורה-מידי, ואני מחסלת לה את היכולת לגבור עליי במיטה, אני מחסלת לה את היכולת בכלל להיכנס איתי אליה.
בכל ערב יום ראשון היא במגרש, משחקת סקווש עם חברה, ואח״כ הן יושבות ליין או בירה או רכילות והיא חוזרת הביתה מאוחר, מתגעגעת ושיכורה וחמודה. אבל לא בימי הראשון האחרונים. אולי לא בימי ראשון כבר תקופה. פעם זה היה לי נעים, להישאר בבית לבד, אבל היום אני כבר לא רוצה לחכות כשהיא כאן, ולא רוצה לחכות כאן כשהיא חוזרת. היום אני פותחת טינדר וקיופיד ומתרשמת מכל מיני זוגות ששולחים לי הודעות וחושבת מה רע, במקסימום נשב לדרינק ונסבול שם במקום לסבול בבית.
אתמול לא הצלחתי להוציא את עצמי לסבול בחוץ, אז במקום זה עשיתי עם עצמי דרינק ושאכט וכתבתי קצת ועשיתי ביד ולקחתי 2 קלונקס והלכתי לישון בתשע בערב. אני לא זוכרת מתי היא זחלה למיטה אבל בשלוש בבוקר התעוררתי, הלכתי לשירותים, הקאתי את הקלונקס (לא בכוונה, נראה כי הקיבה שלי פיתחה התנגדות), לקחתי כדור נגד חומציות והתחלתי את היום מוקדם מידי.
שתיתי קפה שחור עם הל ועברתי על ההודעות בטינדר מאתמול, כל מי שזפזפתי ימינה ואז סגרתי בלי להמתין לתגובה. התגובות שהגיעו הראו לי שצדקתי בהחלטתי. ניסיתי כיוון שונה ונכנסתי לקבוצת הכרויות בפייסבוק, איזה משהו של פוליאמורים בדסמיים שאמורים להיות בדיוק סוג הא.נשים שאני צריכה, אבל תוך כדי שכתבתי ״משהו על עצמי״ ראיתי כמה ״משהו על עצמם״ והתחשק לי להקיא שוב אז סגרתי את הפייסבוק, הדלקתי את נטפליקס והדלקתי ג׳וינט.
כולם מחפשים מישהי לדבר איתה, מישהי לבלות איתה או מישהי לטייל איתה, רק אני מחפשת מישהו/י להזדיין איתו/ה. כולם רוצים מישהי עם וי כחול בוואטסאפ ששומעת את ההקלטות המטומטמות שלהם באמצע היום בפאקינג 11:00 כאילו אין לה חיים, או באמצע הערב ב-20:00 כאילו אין לה אישה. כמה קשה לחבר 1+1 ולשלוח לבחורה הנשואה הודעת טקסט ולא הקלטה? ובכללי מה הסיפור האידיוטי הזה של להתכתב על פארש, ממתי להקליד באי-נוחות מספר מינימלי ככל הניתן של מילים ועדיין לנסות לשמר על איזשהו עניין בשיחה נהיה תחביב?
בקיצור.
אשתי ואני חייבות להפסיק לריב.