זוג הזאבים שלי יודע שכתבתי עליו טיוטה. איזה מוזר להתייחס לשני אנשים כמקשה אחת, אבל זה המצב שלהם, לפחות אצלי, הם מגיעים תמיד ביחד. וזה נהדר. הבעיה היא, שהכרתי אותם פה, כי כתבתי מספיק מלוכלך לטעמם, ועכשיו - כשהם בתמונה - ברור שאני כותבת גם עליהם. ישירות לדף הטיוטה.
אתמול אמא-זאבה הסבירה לי שאף אחד ממכריי המיניים לא יוצא טוב אצלי בבלוג, וגרמה לי לחשוב הרבה על התפיסה שלי של מין ואינטימיות. המחשבות האלה נקטעו בשבילם לפרקים, אבל בבוקר קיבלתי דרישה תובענית: ״אני מוכנה לפרסום הטיוטה״. ורק עכשיו דיברנו על זה שזוגות הם לא תובעניים, הא?
האמת היא, שאני לא מתכוונת להוציא אף אחד רע. אבל המוח שלי, הוא לא מוח שבשגרה. הוא רואה דברים אפלים, רעים, הוא מתנתק והולך למקומות אחרים, הוא סרקסטי ולועג לכל היצורים הקיימים, והוא נשפך פה לעתים, חסר מעצורים.
אין שום דבר שאני יכולה לכתוב פה, שיפגוש את הציפיות שלה, אז למה מראש להיכנס למקומות מאכזבים?
-
פעם היה לי ידיד בשם אורן, וכשהוא ואני ניסינו להזדיין לאיזו דקה אמרתי לו שאני לא אפסיק לכתוב, גם אם זה רע וגם אם זה עליו. זה היה רע וזה היה עליו ועדיין לא הצלחתי לעמוד במילה שלי, עדיין לא כתבתי בדיוק מה קרה, באמת מה היה, מה הרגשתי, מה כעסתי, ולמה בעצם זרקתי אותו מכל המדרגות.
אני מבטיחה לכתוב, אבל לא עומדת בהבטחות.
ואני לא בטוחה שאני מוכנה עדיין
לפרסם טיוטות חדשות.