דפי בוקר

למרות שעברנו פה בהלוך, לא עצרנו להשתהות, עלינו ישירות לטיסה פנימית אל עבר האיים והג׳ונגלים. בחזור שרון החליטה לעשות לנו עצירה של שני לילות בעיר הבירה של תאילנד, במלון שאני אפילו לא מוכנה להסתכל כמה הוא עולה, בחדר בגודל של הבית שלנו, עם מקלחת בגודל של החדר שלנו ונוף לזריחה על כל העיר.

אמנם הזדיינו פעמיים באי הקודם אבל למען האמת חשבנו שזה מה שנעשה פה, אבל כל זה לא שווה כלום כשהיא שוכבת במיטה חולה מאיזה קלקול קיבה שהצליח לתפוס אותנו לקראת הסוף. אני כאמור מאוד בנויה ללהיות חולה ככה שאני לא מתרגשת ואני גם מצוידת תמיד במיטב התרופות והכדורים, שלא נאמר סמים. שרון בקושי הסכימה לקחת כדור נגד בחילה, וגם זה היה אחרי לילה שלם שהראש שלה באסלה.

אני מחפשת מה לעשות עם עצמי אבל לא באמת רוצה לצאת מהמלון. בנגקוק סתם עיר. סתם בניינים ופקקים ופיח ואנשים. צפוף פה ויש מלא ישראלים וזה לא נעים לי. מחר אחה״צ נעלה על טיסה חזרה לעוד בניינים ופקקים ופיח ואנשים וישראלים שלא נעימים לי. זו הפעם השלישית כל החופשה שאני חושבת על לחזור הביתה, וגם פה כמו בקודמותיה עולות לי דמעות בעיניים שלא מתיישבות עם החיים הבאמת יפים שאני מנהלת שם.

אני אוהבת אותה ואותי ואת הבית שלנו והזיונים שלנו וחיות המחמד שלנו והגינה שלנו ואפילו לפעמים חלקים נבחרים מהמשפחה שלנו, אבל אני פשוט לא מוצאת את עצמי ואת עצמנו במקום ההוא יותר.

אני נכנסת לדיכאון מלחשוב על לחזור לעלות על הכביש פעמיים ביום, על לגור בפקקים עם כלב ברכב, על לחפש איזה עוד פודקאסטים אפשר לשמוע ולקלל את כל הבחורות שמצחקקות להן בינן לבין עצמן כאילו שמתי את הפרק כדי לשמוע אותן מרכלות ביניהן במקום שפשוט יהיו אינפורמטיביות ומעניינות.

אני חושבת על ההסכם שעשינו בכל הנוגע לתינוקות, שהפסקנו לנסות, ואחרי החופשה ממשיכות. ואני? בכלל לא חשבתי שנגיע לחופשה הזו, אז בכלל לא תכננתי להמשיך לנסות.

אני חושבת על לברוח מהבית. אני חושבת שאולי זה בכלל לא הבית שלי. אני חושבת שהגיע הזמן למצוא מקום חדש, נוף חדש. פחות קיצוני, פחות עירוני, יותר בשבילי.

אני מתגעגעת לג׳ונגל.

מתישהו בין מסאז׳ להפלגה לשיזוף לשייק קוקוס אשתי מצאה את הזמן לתהות לגבי זה: ״למה אנחנו אף פעם לא מזדיינות בחופשה?״. הסתכלתי על תחילת המשפט הזה בראש שלי ופירטתי לה את רשימת הדברים בחופשה (בכלל אבל זאת בפרט) שמספקים אותי נפשית-פיזית-רוחנית ללא שום צורך בהתערבות מצדה. פייר? זה לא אופייני לי. אבל פייר עברו פחות משבועיים מהרגע שהמראנו, ככה שבחיים מלאים מהסוג הזה (בחלומות שלי) כנראה שהצורך היה מתעורר.

כמובן שגם להזדיין בשיא הסטרס לא מתאפשר - וטיסה לתאילנד במטוס מלא ישראלים זו לא בדיוק חוויה מפחיתת-סטרס. לאחר מכן המשכנו לעוד תורים ועוד צ׳ק-אין ועוד טיסה ועצרנו במקום הקסום הראשון (פונסירי, קראבי), שעכשיו כשאני נמצאת בעיצומו של המקום הקסום השלישי אני מבינה שאולי הוא לא היה כזה קסום, אבל היו בו רשתות לחלונות ומנורת יתושים שאתגעגע אליהם לשארית החופשה. אחרי יום וחצי שכלל התרועעות עם קופים ומקלחת עם פילים עלינו עם שתי מזוודות מגוחכות על סירת longtail מעץ שנראית כמו אלו שהויקינגים תפעלו בעבר עם משוטים. למלחים התאילנדים אין שום בעיה להרים מזוודות מעל הראש ולחצות איתן את החוף, ולי אין שום בעיה להשאיר טיפ אז הסתדרנו.

הפלגנו למקום השני, או לאי הראשון (ריילי ביץ׳) וירד המון המון גשם. שרון התבאסה המון המון בהתאמה: ״זו לא תאילנד שרציתי להראות לך!״. אני לא הבנתי מה היא רוצה ממני כי זו בדיוק התאילנד שרציתי לראות - מזג אוויר נעים ורטוב, טיולים בג׳ונגלים ויותר חיות ממה שאפשר למצוא בספארי בר״ג. מה עוד צריך? ניסיתי לעודד אותה ולהראות לה שאני נהנית אבל לא יכולתי לעשות את זה במין. פשוט לא הייתי צריכה את זה. אז חיבקתי אותה המון והתכרבלנו והתלטפנו כמו זוג לסביות וניליות שלא מזדיינות.

״אולי חוץ מזה שאנחנו רגועות בחופשה, זה כי אנחנו גם ככה כל הזמן ביחד, כל הזמן במגע, מפרישות אוקסיטוצין במינונים נמוכים אך קבועים, ובאופן הזה לא מרגישות בחסרונו מספיק כדי להעמיק את המגע הלאה?״ אני נותנת לה הסברים ביולוגים, יודעת שזו כנראה לא התשובה שהיא רוצה, כי התשובה שהיא רוצה נמצאת איפשהו בתוך חור התחת שלי.

ואני? לא שם.

היו עוד אירועים שמנעו מאיתנו מין גם קודם - אמא שלי שהגיעה לבי״ח עם גידול בראש, לאחר מכן אני שהגעתי לבי״ח עם התקף מיגרנה בהתאמה, מבחן הסמכה שדחיתי ונאלצתי לעבור ביום הטיסה וסיבובים בין 8 בתי מרקחת שונים תוך זעקות זעם בטלפון עם מכבי כדי שיוציאו מרשם לכדורים נגד בחילה שרוקח יכול לאתר במחשב הארור בסופרפארם.

במצב רגיל כשכל אלו היו מסתיימים הייתי נשארת טעונה, נזקקת, צריכה. האם ידעתם שקורטיזול מחזיק בדם 40 דקות, אבל אוקסיטוצין דועך ממנו תוך 6 דקות בלבד? העניין הוא שהקורטיזול לא המשיך להיערם אצלי. לא זוכרת אם זה היה הקוקטייל הראשון (מאיטאי, קל) או המסאז׳ הראשון או פשוט השקט. לא שמעתי מטוס או אמבולנס מאז שהתרחקתי משדה התעופה, והרעש המקסימלי שאני נחשפת אליו מידי פעם הוא איזו סירת מנוע שעוזבת או חוזרת לאי.

הייתה אולי פעם או פעמיים ששרון נרדמה לפניי, ואני חשתי דגדוג בין הרגליים וחשבתי… אולי להרדים את עצמי? אבל הייתי כ״כ רגועה שנרדמתי תוך כדי המחשבה. פעם פעמיים נכנסתי לכלוב ובחנתי פוסטים מחרמנים של אחרים, אבל לא היה במילים שלהם חומר בערה מספק, ואני נותרתי כבויה.

האמת?

זה די נחמד, להיות מסופקת.

אין שום סיכוי שזה יחזיק לאורך זמן.

בדרך לצפון הראש שלי מוצף. מוצף ציפייה, מוצף אכזבה, מוצף געגועים לימים יפים וסקסיים יותר. רגע לפני שסיימתי לארוז פרצתי בבכי מול המראה. עברתי על כל האודמים שלי, יש לי מלא כי זה האיפור היחיד שאני שמה, וחשבתי לעצמי שלא משנה הצבע, זה כבר לא יתאים לי. למי שאני היום. מי זאת? אולי שוב ההיא שיודעת שהיא עומדת למות ונאחזת בהתאם בחוויות פיזיות טהורות של עונג וכאב והצפה. הצפה על הצפה זו הדרך היחידה להטביע את הקולות בראש שמספרים לי על מי שאני באמת.

אני לא רוצה לשמוע.

בבוקר אני גם מחכה למתי שהיא תתעורר וגם חוששת מזה. המצב כ״כ מתוח שכל פעם שהיא רק עוברת בבית הבטן שלי מתכווצת. והיא עוברת בבית די הרבה, היא בכל זאת גרה פה. היא בבית פחות ממני, בזה אין ספק, כי אני עובדת מהבית ולומדת מהבית ובגדול מי שרוצה לפגוש אותי - שיבוא לפה. הבחוץ אינו עבורי, לא בעתות מלחמה, לא בעתות הפגנה, לא בעתות חופש גדול. חופש בתחת שלי, כל נוער ישראל היפה עולה בהמוניו לעזריאלי ואני נותרתי בלי קו תחב״צ אחד שניתן לקחת בלי שיזיעו עלייך ערימות של טינאייג׳רים.

ממש פרסומת לדורקס.

היום אנחנו נוסעות לצפון, לצימר שעולה הרבה יותר ממה שהוא שווה, כל זה כדי לתפוס איזו פיסת שפיות לפני ניסיון מספר 3# להרות בגיאורגיה. אין לי כוח לעצמי ואין לי כוח למדינה שלי ששולחת אותי לתרום ביצית לאשתי במדינה זרה, אבל אין ברירה ומאוחר מידי להתחרט עכשיו - כבר הוצאנו יותר מידי כסף על החרא הזה. אם זה לא יצליח, אמרתי לה, פשוט נטייל בעולם לנצח. בינתיים נתחיל מאיזור הקריות, כי יש איזו מסיבה של הקהילה הבדסמית הצפונית, ולי יש איזו חברה בדסמית צפונית שעדיין לא יצא לי לפגוש למרות שאכלנו את הראש חודשים בהתכתבויות. בכל פעם שאנחנו אמורות להפגש מתבטלת איזו רכבת או שמישהי חולה או שמירי רגב חוסמת את הכניסה לצפון, אבל נראה שהגיע בוקר יום שישי, ושומדבר עדיין לא השתבש.

הזעם על המדינה מתערבב לי עם הזעם על התהליך שמתערבב לי עם תסכול מיני ארוך ועצוב. באופן אירוני, תהליך כניסתן של זוג נשים להריון כולל מעט מאוד מין. מכירים את זה שאתם לוקחים צימר ואומרים לעצמכם, כן, כאן, רחוק מכולם, עכשיו נשפר את חיי המין שלנו. כי אם לא הצלחנו לתפקד בשנה האחרונה בעצמנו, ברור שמה שיעזור זה להגיע למיטה חדשה וזרה, עם מצעים משמעותית פחות נעימים משלי, ולהתעמת עם כל בעיות האינטימיות שלנו שם.

כן, זה בטוח יעבוד נהדר.