העולם עדיין לא רגיל,
ככה הבנתי מקריאת ספרי ההיסטוריה,
בעוד בעבר, כשגברים היו המין החזק, הם היו נענשים לעיתים על הטרדות ואונס,
העולם המודרני עוד לא הגיע לכך,
כמעט חצי מהנשים הטרידו ואנסו גברים שיכלו,
מיעוט הגברים בעולם גרם להם לכך,
משהו השתנה במין הנשי,
משהו לא טוב.
אפילו הגברים החזקים נאנסו, באיומי אקדח או סכינים,
או על ידי כנופיות נשים שמפרסמות את עצמן בכך שלכל אישה יש את הזכות להתרבות,
כנגד אונס של גברים היה רק חוק אחד, בלי תרופות, כי אם עומד לו ללא תרופות, אז זה לא באמת אונס,
ככה הן חושבות, וזה לא משנה אפילו בן כמה אתה.
בסופו של דבר היינו צריכים להסתגל למצב החדש,
גברים הפסיקו להישאר לבד באותו חדר עם אישה שלא הייתה בת זוג שלהם, בטח לא עם כמה נשים,
הם התחילו להסתובב עם אקדחים, בכל מקום שמותר,
מספר האונסים ירד.
שלא תטעו, חלק גדול של הנשים היה מנשים מקסימות וטובות לב, המון כאלו שלא יכולות לפגוע. את ליטל היכרתי באוניברסיטה, שהייתי בן 22,
היא הייתה בת 26, בעלת שיער שחור, יפה, אך לא באופן מוגזם, אם כי בעיניים שלי היא הייתה יפהפייה,
היא תמיד הייתה נחמדה, ובניגוד לשאר הבנות, לא התחילה איתי כל 5 דקות.
באותה תקופה עדיין הייתי פגוע והיה לי קשה לקיים מערכות יחסים עם נשים, היא הבינה את זה והסכימה שנהייה ידידים.
במשך תקופה ארוכה היינו לומדים יחד בספריה, כל יום, היינו אוכלים ביחד, עושים עבודות יחד אפילו שרים יחד, זה לא היה אופיני לגבר ואישה באותה תקופה, לא האמנתי שהחברה הכי טובה שלי הייתה אישה.
יום אחד סמכתי עליה בעיניים עצומות והסכמתי לבוא אליה כדי שנוכל ללמוד,
היא גרה בדירה שכורה וגדולה להפליא, היא חיבקה אותי לשלום והובילה אותי לחדרה.
"אני צריכה שנייה לשירותים" היא אמרה אחרי שעה של למידה. החדר שלה היה גדול ונשי מאוד, הריח שלה אפף אותו, הסתכלתי על המחברת אך היה קשה להתרכז. אחרי כמה דקות היא חזרה.
"כיף לי שאתה בחיים שלי", היא אמרה וחיבקה אותי. גם לי היה כיף איתה, חיבקתי אותה מכל הלב. "יאללה בוא נחזור ללמוד" היא אמרה והתיישבתי. היא התכופפה רגע לקשור את השרוך שלה, ובלי ששמתי לב פתאום אזקה את שני ידי.
"מה את עושה" צרחתי. "דווקא עכשיו? אחרי החיבוק הזה, תשחררי אותי, בבקשה".
"רועי" היא הסתכלה עלי, "תהייה בוגר, תסתכל אלי בעיניים. לכל אישה מגיע להיות מאושרת, בשביל זה שינו את החוק"
היא הפשיטה אותי והורידה את בגדיה, היה לה גוף חטוב וספורטיבי, ריכזתי את כל מאמצי כדי לא להשיג זיקפה, ללא הצלחה.
"אל תעשי אתה זה, בבקשה" התחננתי, "אל תאנסי".
"זה לא אונס, אם גם אתה רוצה את זה" היא אמרה והפנתה את מבטה לאיבר מיני הזקור. "חיכיתי לזה הרבה זמן" היא לחשה לי ונשקה אותי, הריח שלה עטף אותי, הידיים הקשורות השאירו אותי חסר אונים מולה, שוב זה קורה, אך אולי היא צודקת? אולי זה באמת מגיע גם לה,
היא התחילה לרכוב עלי, ולא הפסיקה לגנוח. כשניסיתי לברוח היא סתרה לי והשתיקה אותי, עד שלבסוף שמה את ידיה אל צווארי חנקה אותי ורכבה עלי עד שהייתי על סף עילפון.
"תודה" היא אמרה לי, בעודי שכוב וחסר אונים על מיטתה. מספר דמעות ירדו מעיני.
"אני אוהבת אותך רועי" היא אמרה, "אבל אלו החיים עכשיו, לא סתם עשו את החוק הזה, לכל אישה מגיע להיות מאושרת"
היא חיבקה אותי ושחררה אותי, חיבקתי אותה בחזרה,
באותו רגע היא ידעה וצדקה, היא הולכת להיות אישתי.