אנחנו שוכבים, מיוזעים, על המיטה הרחבה. נוגעים אבל לא נוגעים. קצות האצבעות שלי ושלך מטיילות על האחר, נוגעות, מלטפות. אני מסתכל עליך בשקט. את נראית מהורהרת, שקועה במחשבות.
"מה הפנטזיה שלך?" את שואלת, פתאום, ממלאת את החדר בקולך.
אני נאנח חרישית. מהתהפך ומסתכל עליך. כל כך הרבה פעמים הייתי כאן. את השאלה הזאת אני מכיר כל כך היטב, מעשרות שיחות וירטואליות שלא הגיעו לשום מקום. עשרות קשרים שלא מיצו את עצמם, עשרות דייטים מאכזבים, עשרות מפגשים שהפכו לבסוף לסטוצים בנאליים.
שאתן לך את התשובה העייפה והרגילה לשאלה הזאת, שאת הפנטזיות שלי כבר מיציתי, שאת כל הפעילות המינית והאקטים הלא-שגרתיים שרציתי לנסות כבר ניסיתי? שאזכיר לך שהאקטים כבר לא מעניינים אותי, מעניין אותי עם מי אני עושה אותם? שגם אם עשיתי פעם שלישיה, או סקס במקום ציבורי, או סקס פומבי, או כל אקט "קיצוני" אחר, עדיין לא עשיתי זאת איתך?
או שאולי אגיד לך שמעולם לא אהבתי את הרעיון של פנטזיות? תמיד הייתי אדם עם דימיון עשיר. והרעיון של פנטזיה, במיוחד פנטזיה מינית, בעצם רק מנסה לתחם את הדימיון הזה. מהי פנטזיה אם לא תבנית שרק מנסים להתאים לה את האדם המתאים? מהי הפנטזיה על האישה המושלמת אם לא ניסיון להכניס אדם מורכב לתוך רשימת מכולת?
או אולי, אם אספר לך בדיוק מה אני רוצה, ומי אני רוצה, אולי בעצם אני לא רוצה אותך, אני לא שוכב כרגע במיטה איתך - אני נמצא עם איזשהו פיגמנט של הדימיון שלי, ואת רק הכלי שאני יכול להביא אותו לחיים. החיים הקצרים שלנו לא אמורים להיות מורכבים מרשימת מכולת, או bucket list, שאתה צריך להשלים לפני שתמות. קשר הוא דבר מסובך יותר מאשר שתי רשימות שנפגשות אחת עם השניה ומנסות להתאים את עצמן. ופנטזיה שתמיד הייתה בתוכך, ואתה רק מחפש להשלים אותה, ובכן, בפנטזיה כזאת בכלל לא משנה עם מי אתה משלים אותה. האדם הספציפי נהיה לא חשוב.
ולמה שארצה להיות בקשר כזה? ולמה שארצה פנטזיה שהיא לא פנטזיה איתך, פנטזיה שנוצרה סביבך, פנטזיה שבנינו ביחד? למה, בכלל, שתהיה לי תשובה לשאלה שלך? למה תרצי שתהיה לי?
או אולי יש כאן הזדמנות לספר סיפור אירוטי, שיזכיר לך כל מה שבדיוק עשינו קודם, ומה ארצה לעשות לך בהמשך? אולי זה ישלהב את היצרים ויקרב אותך שוב אלי, עור לעור, ושוב נזיע ונשתלב ונשכח ונזכר ביחד? האם, בעצם, יש כאן הזדמנות?
אני מסתכל וכל כך רוצה להגיד לך שהפנטזיה שלי היא פשוטה - אל תלכי. תשארי כאן, איתי. לא משנה מה יקרה. לא משנה אם נריב. לא משנה אם יהיה קשה. לא משנה אם את לא אוהבת את החברים שלי או את את התחביבים שלי או את הבדיחות המטופשות שלי, את אוהבת אותי, ולכן את תתמודדי עם הכל. רק תשארי, ובסוף הכל יהיה בסדר.
אבל אני לא אגיד זאת. אני יודע במה מדובר. עוד כמה דקות אני אתעורר. המיטה תהיה ריקה. ואני אקום, ומתישהו מישהי, שם בחוץ, תשאל אותי את השאלה הזאת שוב. ואני אאנח.
לפני 12 שנים. 9 באפריל 2012 בשעה 9:17
