אני עייף. מעבודה לעבודה, מפרויקט לפרויקט, לא רק העבודה הזו במשרד שמכניסה כסף בשעות היום, אלא גם העבודה החברתית, הפרטית, האישית, שמכניסה כסף שווה ערך ללב בשעות הלילה. שעות השינה יורדות לאיטן מלוח הזמנים. שינת הבוקר הארוכה, מה שפעם היה תענוג מבורך וחלק משגרת החיים הבורגנית שלי, הפך להיות משהו נדיר. גם סופי השבוע נמוגים להם.
זה לא העומס הפיזי או המנטלי. זה לא העייפות מהעבודה עצמה, מהשעות הארוכות, זה לא תסכול או כעס או עצבים על בוסים או מועדי הגשה או ביוקרטיה. זה עומס של שביעות רצון, של עבודה שאני אוהב, צד בצד לפרויקט שחשוב לי יותר מרוב הדברים שעשיתי עד כה בחיי. אני טובע בתוך הטוב הזה, בתוך כל העשיה הזאת.
יש כאלה שיגידו לי שזה טוב. שזה מבורך שמצאתי מה שאני רוצה לעשות, מה שאני אוהב לעשות, מה שאני טוב בו. או לפחות, שמצאתי זאת שוב. אני דווקא נזכר בחלחלה בתקופות עברו, שבהן העבודה שאבה ממני את מי שהייתי. ואני שם לב פתאום איך ימים עוברים להם עכשיו בלי חברים, בלי תחביבים, בלי הנאות, בלי ספרים, בלי סרטים, בלי משחקים, בלי השקט שלי, בלי כתיבת עוד דף לספר המתחבא לו במגרה, בלי כל דבר שהופך אותי לאני. למי שאני. ולמרות כל החסרונות והבעיות והקשיים, אני אוהב את האדם שהפכתי להיות. שצמחתי להיות. לבסוף.
אני רגיל יותר מדי להיות האביר על הסוס הלבן, על זה שמציל עלמות במצוקה. לא מעט חברים וידידות אמרו לי זאת שוב ושוב, על איך אני מתאהב בנשים שאני יכול להציל אותן מעצמן. זה אני מספר בשביל להגיד שלעולם לא אעשה זאת לצד השני, אני לא אבקש ממך למנוע ממני לטבוע. כל אדם צריך לעזור לעצמו.
אבל זה יהיה נחמד אם כבר תבואי, מי שלא תהיי. אני כבר מחכה לא מעט זמן. והעבודות הממלאות את חיי...הן לא באמת פותרות את זה. הן רק דוחות את המועד.
